הזמן עושה את שלו. עמדתי שם ממול למצבת השיש וניסיתי להיזכר. מצאתי שהזיכרונות מאבדים חדות, מאבדים בהירות, אפילו הפנים שלך כשאני מנסה להיזכר בהן, כבר מטושטשות, פחות מוחשיות. הזמן שוחט זיכרונות. להווה יש מעט מאוד כבוד לנוסטלגיה מהעבר. העתיד הוא כבר קברן של סנטימנטליות.
הייתי בן שנה כששיחקת בסרט הזה. מעולם לא הבנתי את זה, אבל ככל שגדלתי ראיתי את הפנים שלך על פוסטרים של סרטים כל פעם בדמות אחרת, ולא הבנתי אם אתה פשוט לא סגור עדיין על מי אתה. בפעמים אחרות הגעתי לסטים של סרטים שביימת וכתבת, וככה ראיתי אותך מהצד חוצה את התרבות הישראלית ב"אקשן" ו"קאט". ראיתי אותך נוסק לגבהים מסחררים וגם ראיתי אותך מתמוטט וקורס. הצמרות והתחתיות היו שטח המחיה שלך, כל מה שבאמצע הוא רק נקודת מעבר בשבילך בזינוק המרשים לצמרת או בדרדור הגדול לתחתית.
שנים ראיתי אותך משוטט אחוז דיבוק על פני המציאות, כמנסה למצוא משהו שאין לך מושג מה הוא בדיוק, אבל לעולם לא מוצא אותו. ואז באיזה לילה ישבת איתי והקראת לי שיר חדש שכתבת והולך כך:
ביציאה מבית העלמין היה לי פנצ'ר בגלגל ונאלצתי לעצור בצד ולהחליף גלגל בצומת שמשקיף היישר על בית העלמין עצמו. אם הייתי אדם יותר פתוח רוחנית, אולי הייתי אומר שאתה דאגת לפנצ'ר הזה כי ביקשת שאשאר יותר, שאאריך את הביקור.
באמת מפעם לפעם הביקור שלי בחלקת הקבר שלך נהיה יותר קצר. יותר קצר וגם יותר טכני. בפעם האחרונה רוב ההתעסקות הייתה בזה שכל הפרחים בחלקה שלך נבלו. מסתבר שמישהו שוב גנב את מחשב ההשקיה שקנינו (ושבפעם האחרונה אפילו הגדלנו ראש וחפרנו אותו והחבאנו באדמה). ניסיתי להבין ביחד עם הגנן מה לעשות, ואז עלה רעיון - לחבר אותך לקו המים של חלקת הקבר הסמוכה של משה דיין המתוחזקת והמשומרת היטב על ידי משרד הביטחון. "האמת", אמרתי, "זה יהיה יפה מאוד אם משה דיין יעזור למניעת גניבות של דברים שחפורים באדמה".
ואני מה? מה איתי? אני ממשיך להתחפר וללכת לאיבוד בחיי בדרכי הייחודית (ועל כך יעידו הקוראים של מוסף זה), ועוד לא מצאתי מקום שבו אני יכול לשים את הראש ולהרגיש מעט שלווה, אפילו לא דיונה קטנה שבה אוכל לתת למוזות קצת לרעום. החיים שלי נראים כמו התקף - לפעמים זהו התקף אסתמה, לפעמים אפילפסיה, לעיתים התקף חרדה.
מזמן אינני מנסה ללכת בדרכך - כי דרכך היא דרך שדורשת תעוזה ובמקביל לזה גם ממד של אנוכיות וסוליסטיות - ואת המתכון הזה רק אדם כמוך יכול היה להכיל. יש מחיר לחיים המסחררים שחיית. אולי המחיר היה בזה שבסוף מתָ במיטה זוגית לבדך?
האמת היא שאני בטוח שאם היית נשאל אם אתה מוכן לחיות שוב ולהגיע לגבהים המקצועיים המסחררים שהגעת אליהם תמורת מחיר אישי כואב - היית עונה שכן. הדבר המדהים הוא שהמחירים האישיים הכואבים הפכו בעצם לחומרי הגלם הטובים ביותר של היצירה שלך. הצלחת לעשות פוטוסינתזה יצירתית מוצלחת שאיש עדיין לא הצליח. כמו פרחים שסופגים אור עם פחמן דו-חמצני ומייצרים מזה חמצן שהם משחררים לאוויר, כך אתה ספגת טרגדיות אנושיות אישיות וייצרת מהן סרטים וספרים. שמא נקרא לזה פשוט אסינתזה?
התרעות פיקוד העורף