הגשם הראשון תפס אותו בהפתעה, הגם שהחזאים הזהירו מפניו. לאורך כל אותו שבוע טפטפו ההתרעות כטיפות גשם ראשונות, קלילות, לפני מטר כבד, אבל הוא משך בכתפיו ומלמל לעצמו (בלחש אך בקול, כדרך שנהג לעשות כשהיה לבדו): "יאללה, סופה אמא שלהם, אפשר לחשוב שיהיה הוריקן, קצת גשם. חבורה של היסטריים".
ולמרות זאת נערך, אבל לא במלתחה אלא במטבח: קוביות שפונדרה שמנמנות הוכנסו לשני סירים נפרדים. באחד התווספו אליהן אפונה יבשה, ירקות שורש חתוכים לקוביות - תפוח אדמה, בצל, גזר, סלרי מראש ועד עלים, ופטרוזיליה. בשני - אותם ירקות שורש ממש, אבל בשלמותם, לכל היותר חצה כמה מהם, והוסיף פטריות ויין.
כך הבשיל סיר אחד למרק אפונה, שרגע לפני שהוריד מהאש הוסיף לו גם שקית אפונה מהמקפיא, גם כדי להקפיץ את הצבע הירוק שדהה באפונה שהתבשלה, וגם כדי לגוון את המרקם הדייסתי.
הסיר השני הושאר על האש למשך עוד כמה שעות עד שהיה למעין ביף בורגיניון, תבשיל שאם תחזרו על שמו כמה פעמים תרגישו תכף ומייד איך מתחשקת לכם כוס יין אדום, כזה שממנו שפך בנדיבות אל תוך התבשיל המתהווה.
אדי הבישול התאבכו להם מעלה במטבח, ולריחם עלז והכין בינתיים סלטים של חורף: סלק, ביצים, אבוקדו. רק על הכבד הקצוץ ויתר כדי לא להרוס בריח הטיגון שלו את הניחוח שכמוהו כשמיכת פוך, שהפיצו הקדרות שעל האש.
אלא שככל שהתארגן קולינרית לקראת אותה "סופה", זאת שבילדותו קראו לה פשוט "חורף", כך הדחיק את טיול הבוקר של הכלבה. עוד בלילה, למשמע הרעמים, התכרבלה זו בפינה: מצטנפת, מבוהלת בפחד חייתי שלא היה בכוחו להשקיט. לרוב די לה בידו המחליקה על פרוותה או לכל היותר בממתק של כלבים כדי להסיט את תשומת ליבה מסכנות נוראיות, כמו הדוור או השליח מהסופרמרקט, המטפסים במדרגות בקרבה מסוכנת לטריטוריה שלה. ועדיין, שאונם של רעמים (ובשנתיים האחרונות גם צופרי אזעקה המבשרים על "בומים" של יירוטי כיפת ברזל, רעמים מעשה יד אדם) הכניס אותה לחרדה שממנה לא היה בכוחו להושיעה.
בסוף הכריעה אותה השלפוחית, עד שנאותה לצאת לטיול הבוקר שלה. הוא מצידו יצא אליו כתמול שלשום, במכנסיו הקצרים ובכפכפיו - מזל שזכר לחבוש כובע מצחייה כדי להגן על המשקפיים מפני הטיפות.
כך אירע שבעודו מתנהל על שביל הגישה לבניין, חטף מקלחת קרה כתוצאה משילוב של מרזב סורר וענף של עץ שנתפס ממש כמוהו, לא מוכן לממטרים. הכלבה כרעה לעשות את שלה. לא "חילקה", כדרכה בטיול הבוקר, למנות שיישמרו לאורך שתיים-שלוש נקודות נוספות על המסלול הקבוע שלהם, לאמור: "כל העיר הזאת שלי" (ע"ע "הלכות דרבי"), אלא לא משה מאותה נקודה. ואחר, משעשה כמה צעדים בכיוון המסלול הקבוע, תלתה בו מבט תמה כאומרת "באמש'ך, אתה אמיתי?", עד שצחק בקול רם (אחרי שווידא שהוא המשוגע היחיד ברחוב בשעת מבול שכזאת) ולחש לה: "לא יפה מצידך, אמא שלי מתה", ושב על עקביו.
בבית מצא שהיא כבר ערה: "מה, עוד גשם?", תהתה למראה איש וכלבתו, בחן ילדותי ששבה את ליבו בכל פעם מחדש. כן, זה להם החורף הראשון בחיים חדשים, חיים מרגשים, חיים שבהם האושר נוכח רק משום שאינו מובן מאליו, שיש להרוויח אותו בכל יום מחדש. לא בעלילות גבורה רומנטיות אלא דווקא במילים קטנות, במחוות שקטות, במגע ולעיתים אף במבט.
בטלוויזיה התווכחו בלהט על איזו פרשייה על הציר שבין חנינה לבית חנינא והתריעו מפני מלחמה. "ססאמק", פלט בזעם, כאילו כלפי היושבים באולפן: מה, הם עוד לא גילו שכולנו בסך הכול חיילים בגרסת המציאות של מונופול הנדל"ן הגדול בהיסטוריה, זה שיזרים לכאן טריליונים ושאת דמי התיווך עליהם רוצה לגזור הבוס (לא שלנו)?
על מה הם מתדיינים בלהט שכזה? הן המפתחות לבית הלאומי כבר נמסרו לבעלים החדש אחרי שלא עמדנו בתשלומי המשכנתה. ובעודו קוצף על הטלוויזיה נח מבטו עליה, לבושה בשעטנז של מכנסיים קצרים שבמקור היו בכלל תחתוני בוקסר שלו ובסווטשירט הגדול למידותיה בחמש מידות לפחות (לא תתקשו לנחש מי היה בעליו לפני שהופקע ממלתחתו).
היא הייתה שקועה ברצינות תהומית במכשיר הטלפון הנייד שבידה, אבל לא כדרכם של מבוגרים אלא כמנהג ילד השוקד על אבני פלא (אלה שקדמו בישראל ללגו הדני) ומשהו בליבו צהל לקראתה, אף שארשת פניו נשארת חתומה.
מי יודע, אולי גם המלחמה שמזהירים מפניה תתפוס אותו בהפתעה, כאותו גשם ראשון שבישרו על בואו לאורך כל אותו שבוע. מה אכפת לו? יש לו אותה וסיר עם מרק אפונה, בחיים אחרים ובמקום חדש שלמרבה ההפתעה הוא מצליח לקרוא לו "בית" - בית שבו האושר נוכח תמיד, דווקא משום שאין הוא מובן מאליו.
התרעות פיקוד העורף