מיד היו מתחילות הפגנות, עתירות לבג"ץ ופניות למועצת הביטחון של האו"ם ולבית הדין הבינלאומי לפשעי שידור בהאג בדרישה לסגור את גלי צה"ל.
ישראל כ"ץ, צורה רצינית כזו של ניהול העניינים הייתה מבטיחה שגל"צ תפסיק את פעילותה בתוך שבוע.
יש בטבע עוד סודות, אבל קשה להבין מדוע מתפלאים שיש נמלה שפטרייה משתלטת עליה, או איזו בקטריה, וגורמת לה לעשות מה שאותו גוף זר דורש ממנה לעשות, בניגוד לאינטרסים שלה? הרי גם בני האדם פיתחו פטרייה כזאת, גוף זר וחייזר כזה, והם קוראים לגוף הזר הזה הטלפון הסלולרי. הוא השתלט לנו מזמן על המוח, והוא אומר לנו מה לעשות.
אנחנו חיים באופן עצמאי לכאורה, רוצים לעשות משהו, אבל פתאום יש צלצול, צפצוף, יש התרעה, יש ניגון או רינגטון, ואנחנו מיד עוזבים הכל ומתחברים לטלפון הסלולרי, ועושים מה שהוא אומר לנו לעשות. אנחנו גם לא מסוגלים כבר לחשוב באופן עצמאי, כי הטלפון הסלולרי מזמן חושב בשבילנו, והוא מחובר לנו למוח. הוא הפטרייה הזאת שחדרה לנו למוח, או לכל מיני איברים אחרים בגוף, אי אפשר לדעת. המחקר ידאג יום אחד לברר לאילו איברים בדיוק הטלפון הסלולרי כבר חדר, ואיך הוא מפעיל לנו את כל הגוף, את הזרועות, את הידיים, את המוח, את החך ואת הקיבה גם יחד. הרי אנחנו לא יכולים לאכול דבר לפני שצילמנו אותו קודם לכן, ושידרנו אותו לפטרייה דומה, שנמצאת במוחות הזומביים של האנשים האחרים שנשלטים על ידי הטלפון הסלולרי שלהם.
אנחנו לא יכולים לחשוב בלי הגוף הזר שחדר למוחנו והשתלט עליו, כי אנחנו לא יודעים איך להמשיך את המחשבה בלי שאנחנו מסתכלים לרגע בגוגל, או בבינה מלאכותית. אנחנו אפילו לא יכולים סתם להירגע בלי שאנחנו בוהים בטיקטוק או באינסטגרם. אנחנו לא יכולים בכלל לראות איפה אנחנו, אלא אם כן צילמנו מה שאנחנו רואים, ואז אנחנו מסתכלים בתוך הטלפון, ורואים מה צילמנו ואיפה היינו. אנחנו לא יכולים להתחבק בלי, לא יכולים לחייך בלי. הנייד יצלם, ורק אז נראה במוח שלנו, שהודבק בפטרייה משעבדת שקוראים לה טלפון סלולרי, אם חייכנו נכון, או אם חיבקנו נכון. או אם חייכנו בכלל או אם חיבקנו בכלל. ממקום למקום בעולם רק הווייז מוביל אותנו, ורק הוא יודע איך הגענו לשם. אנחנו והנמלה הזומבית מהיערות העלומים חד הם.
אחד החוקרים הגדיר כך את הנמלים שנדבקו בפטרייה: “בעלי החיים הנשלטים האלו הם למעשה פטרייה בלבוש נמלה". לא קשה לראות שבני האדם הפכו להיות טלפון סלולרי בלבוש אדם.
מזכיר לי ספר מיוחד במינו של אנטון צ'כוב על האיש שרצה להתעורר פעם במאה שנים. זהו סיפור ארוך למדי, נובלה, בשם “סיפור משעמם", על פרופסור זקן לרפואה המביט לאחור על חייו. המשאלה להתעורר פעם במאה שנה ולהציץ לרגע "בעין אחת" מופיעה בפרק האחרון (פרק 6). באופן כללי צ'כוב מתאר בקטע הזה את הזקן אומר שכאשר הוא חושב על המוות הקרב - הוא איננו פוחד. רק דבר אחד מצער אותו: שהוא לא יידע מה יבוא אחריו.
התרעות פיקוד העורף