באחת המסגרות הקבועות שהיא פוקדת, הבכורה שלי חטפה מכות. יותר נכון כאפה סוררת. ילד גדול ממנה התפרע, היא עברה באזור ופלאח, נפלה עליה מכה. זה לא היה מכוון, אבל עבורה הסיפור היה מטלטל. גם עבורי. הרגשתי חוסר אונים נורא. אלף ואחת מחשבות נגטיביות עלו לי למוח כשדווחתי על העניין. איזה אבא לא מצליח לשמור על הבת שלו?
בכללי, נדמה לי שאני אדם די מחוספס. אלימות לא זרה לי. כבר מגיל צעיר ראיתי פליקים וחבטות בשלל מקומות. לימים זה אפילו שוכלל לעולם הג'ודו והאגרוף. בגיל 8 צפיתי ב"רמבו" לראשונה וחשבתי שהסרט מתון מדי. לא היה שובר קופות אלים בשנות ה־80, תקופת ילדותי, שלא ראיתי. אם ירו, הרביצו ושברו - הייתי שם. עד היום פנס בעין שלי זה לא דבר שמבהיל אותי.
הילדה שלי מצד שני, היא זן אחר. רגישה ומתוקה כמו מרמלדה. איפה היא ואיפה רמבו: כשאני מקלל בכביש נהג סורר, מסנן בין השיניים משהו נגטיבי על אמהות לעבר שחקן שלא עושה הגנה במשחק כדורגל משודר, צווח בכעס מול החדשות, היא מסתכלת עליי המומה ונוזפת בי. מסבירה שזה לא יפה לדבר כך, למה אמרתי את זה ומקנחת ב״אסור״ כללי.
מיכאלה מזועזעת מאבא שלה. מתביישת. חנה בבלי קטנה כשזה מגיע אליי. לפעמים היא אפילו מפנה אצבע מאשימה ומנפנפת. בגיל 51 ילדה קטנטנה מנסה לשנות אותי. פוערת עיניים ירוקות ורושפת. כל מה שברחתי ממנו במהלך החיים נופל עליי בלי אפשרות מילוט. ובכל זאת, יש מציאות. יש אלימות וצריך להכין אותה למה שהיא עלולה לפגוש. נפשית ולדעתי גם פיזית.
כבר לפני שנתיים, כשהייתה לה תקרית בגן, הסברתי לה שזה בסדר לעמוד על שלך ולענות בחריפות. לצעוק. להתעלם. לחרוג מתבנית ההתנהגות המקובלת. ואם נוקטים כלפיה אלימות - תקין להשיב לתוקף באגרוף עסיסי לשיניים. לאזור הרגיש עוד מוקדם מדי להציע לה. ייתכן שאם ארמוז שבעיטה, בכיוון מרכז ולמטה, תעשה עבודה, היא בכלל תשתבץ.
כדי לחספס, לקחתי אותה למכון האגרוף שלי. בפעם הראשונה היא נחרדה. בכתה בלי הפסקה. בפעם השנייה, אחרי ששיחדתי אותה בלי סוף לפני, התאמנה יפה. אגרפה וחבטה. ישנה אפשרות שכל זה קרה פחות בגלל החיבור לאלימות ולספורט ויותר בשל המדריך שייתכן שהתאהבה בו מעט. כשהצעתי לה ליישם את מה שלמדה הלכה למעשה, צווחה עליי.
גם בקולנוע אין ממשק בין חיים הילד לבת שלו. סרטים שיש בהם ולו טיפונת של אלימות - אסורים מבחינתה. אפילו סרטים מצוירים המכילים קמצוץ כעס, ומשהו שנוגע בעימות, יזכו אצלה לתגובה קיצונית. צעקות, דרישה לכבות, ואחר כך גערה: למה נתתי לה לראות את זה? זה לא לילדים. הסברתי לה שעל פי ההנחיות זה סרט מגיל 4 ומעלה. מה יכול להיות נורא בגרפילד? לה זה לא משנה. מבחינתה היא הצנזור ואני הורה חסר אחריות ומקומי במאסר.
באותו הרגע שבו אשתי עדכנה אותי בהודעת וואטסאפ שמיכאלה חטפה מכה, נכנסתי לאוטו במטרה לתפוס את הילד המכה, אחר כך את אביו ובהמשך את מי שאפשר. מי מרביץ למלאך כזה תמים כמוה, ועל מה? זוגתי השביתה אותי והציעה שאשב בשקט וטענה שאני מגיב כמו מטורף. בינתיים דווחנו שהילדה נרגעה. הוצע שניתן לה לסיים את המסגרת שבה זה קרה, כי היא כבר הייתה בסדר, ודי מהר.
כששבה הביתה בערב ציפיתי למצב רוח חורבן, אבל היא נראתה קלילה כתמיד. לא רציתי להפוך הכל לדרמה. ציינתי בקלילות ששמעתי שהיא ״כופכפה״ ושאלתי אם היא בסדר. ציפיתי להתמוטטות. היא תיארה בקור רוח את התקרית. לא בכתה ולא ייבבה. לא נראה שהיה משקע כבד. חיבקתי וחיזקתי אותה. עברנו על הכל, והיא הגיבה בבגרות והבנה למצב שאליו נקלעה.
ועדיין חשבתי שצריך היה לפעול אחרת. ניסיתי להתאפק. דקות ארוכות החזקתי עד שבסוף פלטתי: בפעם הבאה שלא תרסן את עצמה ותיתן לילד כזה אחד בשיניים ואולי גם באזור הרגיש. בתגובה היא האשימה: ״אסור. אסור באלימות״. כנראה שהיא צודקת ואני בן לדור אלים, צריך ללמוד ממנה. ועדיין אני מת מפחד ושואל את עצמי: איך היא לעזאזל תסתדר כשתגיע לחטיבה?
התרעות פיקוד העורף