האמת היא שבתקופה האחרונה אין לי סבלנות לשום דבר. פתאום גם השטיקים החמודים שאהבתי באינסטגרם לא מעניינים אותי, המלל מתיש אותי, הסרטונים משעממים, ואפילו "ארץ נהדרת" כבר לא מצחיקה אותי. בטח לא בימים שבהם המציאות עולה על כל חיקוי.
יום אחד קמתי בבוקר ולא נגעתי בטלפון מיד עם ההשכמה. כשזה קרה, קצת דאגתי. במקרה שלי זה מדאיג כמו לקום בבוקר ולא לרצות לשתות קפה. כשהתחלתי לחשוש שמא אני בדכדכת קיומית, אחרי השנתיים הללו, רצתי מיד לדוקטור הווירטואלי החדש מר צ׳אט ג׳י־פי־טי, שהפך להיות מעין תחליף גוגל קל ונגיש, שמיד אמר לי שאי־הסבילות הקיומית הזו שלי נורמלית לחלוטין. שאין לי מה לדאוג, אני לא בדיכאון ולא בחרדה, והוא רק מבקש ממני לסמן וי על תופעות נוספות שציין בפניי כדי לבדוק ״לעומק״ ממה אני סובלת.
זה לקח רק כמה שניות של עיבוד נתונים, ואז הצהיר בפניי שעייפות החומר יכולה להעיד על כך שאני נכנסת לשער הפרה־מנופאוזה. זאת אומרת, לא גיל המעבר, אלא טווח השנים שלפניו, שבהן, כך על פי הספרים, אני אמורה לזכות בבינה עילאית שבאה בד בבד עם איבוד תאי קולגן חיוניים.
וזה באמת מה שהיה חסר לי עכשיו, שימציאו עוד משהו שיש לו תופעות לוואי ומגוון ״טיפולים להקלה״. כאילו לא די בלחץ של גיל ההתבגרות וגיל הפוריות וגיל המעבר עצמו, עכשיו יש גם טווח אפור של גילי ביניים, שגם להם יש תסמונות. ובכלל, אני מתחילה לחשוב שכל הסיפור הזה הוא הונאה מסחרית אחת גדולה.
במשך שנים סיפרו לי שאישה בגיל 40 פלוס נמצאת בשיאה המיני, המנטלי, הנפשי או איך שלא תקראו לזה, והנה, פתאום כל דכדכת קיומית של החיים במקום האידיוטי הזה נכנסת מיד לתופעות של פרה־מנופאוזה. יש כמובן טיפול ותמיכה ו״את לא צריכה להיות לבד בזה״, כמו קורס הכנה לכיתה א׳ רק בגרסת ה״זקנה״. כן, מאז האבחון החד־משמעי של הצ׳אט אני מטורגטת מכל עבר. דוקטור לצפיפות עצם. ואני אפילו לא ידעתי שאני כזאת.
אבל לפעמים הנרטיב חזק ממני: במקום לנסות להחלים ולהתקדם הלאה ולבנות את עצמנו מחדש, אני מרגישה שכל הזמן מנסים להחזיר אותנו אחורה בכוח. לא פלא שכל ההבטחות שאני מטורגטת אליהן מנסות להחזיר את הגוף שלי למה שהוא היה פעם. להחזיק אותי במלחמה פנימית לחזרה למשקל שהיה לי בגיל 30 ולמסת השריר שהייתה לי בגיל 25, ולקוות שאף אחד לא ישים לב שאני בסוף שנות ה־40.
כאישה בת 48 שאולי נראית צעירה לגילה, שנחשבת לנערה הנצחית, אני מרגישה שמשהו בי משתנה. למרות המילים היפות שאני מקפידה לפזר כדי לתת השראה, אני עוד לא מקבלת את זה לגמרי. קשה לי לשחרר את התודעה המוכרת של מה שהכרתי בעצמי כדי להחליק לשלב הבא של חיי, שאני בטוחה שיהיה יפה.
אני כל כך רוצה להפסיק לחשוב על מה היה פעם ולהפסיק להשוות כל דבר למה שכבר חלף ולא רלוונטי. כי מי אמר שהעתיד יהיה פחות טוב? ולמה צריך להאיר כל הזמן רק את החסרונות של כל דבר חדש ולא מוכר? הכל נכון, אבל כמה קשה לחיות בשלום כשיש מסביב נרטיב של מלחמה.
התרעות פיקוד העורף