נער עמד במרחק מטרים ספורים ממני והתקרב אל איש מבוגר שלא הבחין בו. הטלפון של הנער היה מכוון קדימה במצב צילום והמרחק ביניהם התקצר. היד שלו התרוממה ונדמה היה לי שאני מזהה הבעת התלבטות, אבל היא נעלמה באחת וידו נחתה במהירות על העורף של האיש, שהיה גם מופתע, גם כאוב וגם כעוס.
חשתי את ההשפלה שלו, אם כי לא הייתי משוכנעת שאני רואה נכון. הנער הסתכל עליי ואמר: "מהההה יש לך, צוחקים", וברח. ראיתי נכון. הכי הפחידה אותי התגובה שלי, כי עמוק בתוכי פנימה ידעתי שבשניות המועטות האלה סקרתי את מה שסביבי וכשראיתי לום מונח על הרצפה, נראה לי שיהלום את הנער מאוד ויתיישב לו יפה על הראש. ובכל זאת, התאפקתי.
השם המוכר הוא "אתגר הכאפות". לא פחות. אתגר. אפשר לחשוב איזו גדלות נפש צריך בשביל לעמוד בו. לכל מקום הכאפה שלו: אצלנו אפשר למצוא סרטוני טיקטוק שמתעדים מכה בהפתעה לעוברי ועוברות אורח ללא אפליה בין גיל, מגדר או מוצא. במשחק ה"נוקאאוט" האמריקאי בני נוער מתעדים את עצמם תוקפים עוברי אורח במכת אגרוף. בבריטניה זה ה"האפי סלאפינג": סטירה מהירה ומפתיעה. הכי חשוב הסרטון שעולה אחר כך לרשתות, וכמה שיותר צפיות ותשואות כך יותר טוב.
בן 14 סיפר לי שאחרי שחטף שלוש מכות כאלה החליט להחזיר ונענש בהשעיה. כשעבר במסדרון בית הספר שמתגאה ב"אפס סובלנות לאלימות", אחד מילדי השכבה החליט לנסות את האתגר על פרצופו. בפעם הראשונה והשנייה, הילד ביקש ממנו להפסיק, כי כך חינכו אותו בבית. בפעם השלישית החליט להחזיר. הוא לא שק אגרוף של אף אחד, והנה, השניים נקראו להנהלה לבירור. שניהם הושעו, גם מי שנקלע למצב שלא היה לו כל עניין בו. הוא שיתף אותי במחשבותיו: על מה בדיוק קיבל את העונש? כיצד היה עליו לפעול מול איום מיידי. הרי לא נמצאו בסביבה מי שיגנו עליו. אז שימשיך לחטוף?
במסכת סנהדרין מופיע הסיפור על אליעזר עבד אברהם שפגש באיש סדום. איש סדום הכה את אליעזר ואחר כך גרר אותו לבית דין. דייני סדום הורו לאליעזר לפייס את האיש שהכה אותו, וכך אליעזר ניסה לעשות, אלא שבתגובה, האיש נשך אותו. הדיינים פסקו שאליעזר צריך לשלם לתוקף פיצוי על כך שנשך אותו.
הסיפור של אתגר הכאפות הוא משל לחיים פה. כל מי שצופה בערוץ הכנסת יודעת ויודע את זה היטב. כל מי שמסתובבים ברחובות ירושלים מכירים את זה מקרוב. כל מי שנתקעו בלי רכבת כי שוב מפגינים חרדים הציתו את המסילה וכל מי שצריכים לנסוע בדרכים לא דרכים בשבתות כי עוד כביש נסגר שמא נרגיז מישהו, מודעים לסידור: מי שפועלים באלימות נהנים מהשיבוש המתמשך שבו יש דין אחד לתוקפים ולמותקפים.
כמו ב"פרדוקס הסובלנות" של הפילוסוף קרל פופר: כשמערכת, כל מערכת, מצהירה על אפס סובלנות לאלימות, היא מציגה את עצמה כסביבה שמגינה על כולם. בפועל, ההבחנה בין תוקפנות לבין הגנה עצמית נעלמת. האלימות שמתבצעת במפתיע ובערמומיות נרשמת כשוות ערך לתגובה.
במצב כזה מי שמתחיל את הפגיעה נהנה מחופש פעולה ומי שמגיב מתוך הגנה עצמית, נענש. סובלנות שאין בה גבול מול תוקפנות, ובוודאי כזו שלא עוסקת במניעה ואינה מחנכת את הרשויות עצמן, מפרקת את הסובלנות. באותה מידה, חוסר היכולת להבחין בין תקיפה לבין הגנה עצמית מפרק את הצדק.
לבן ה־14 אני רוצה לומר שאולי הוא לא מבין נכון, והילד שמכה אותו הוא בכלל נכס לכאורה. לך, האיש שחטף מכה סתם ככה ברחוב, אני רוצה לומר שלרגע חשבתי להציע שניגש יחד למשטרה, אבל שנינו יודעים שזה לא מעניין אף אחד. גם אם הייתי מממשת את פוטנציאל קשריי עם דוברות המשטרה, הלכה הבושה מזמן.
לדוברות המשטרה יש הרבה אולפנים להתארח בהם כדי לספר שלא רק שאין פה עלייה בפשיעה, להפך. אנחנו בעצם דנמרק: גם מדד פשיעה נמוך מאוד וגם רמת שחיתות שלטונית נמוכה במיוחד, ואני בכלל אישה בגודל מתון. הוא כמובן לא אשם. מותר לו. אם מותר לשקר ולנהוג באלימות, מותר לכולם. מה נשאר עד אז? להסתכל טוב־טוב מבעד לכתף, לתקן לאט־לאט ולזכור שדבר אינו לנצח.
התרעות פיקוד העורף