ההחלטה הטרייה של הממשלה להקצות 1.2 מילארד שקלים לבאר שבע הוגדרה על ידי גורמים שונים כ"בשורה חשובה". אך האמת העצובה היא שמדובר במסך עשן, שנועד להשקיט לחץ ציבורי ומסתיר עובדה אחת פשוטה: באר שבע מופלית לרעה בתחום המיסוי וכתוצאה מכך היא מדממת תושבים לטובת הערים הסמוכות לה, שנהנות מהטבות מס נדיבות.
ויודגש - בראש כל הערים שזוכות להטבות מס עומדים ראשי עיר הקרובים פוליטית למפלגת השלטון, מפלגת הליכוד. כולל אשקלון, שאיננה עיר פריפריאלית. כולם, למעט כמובן ראש עיריית באר שבע, רוביק דנילוביץ', שאיננו איש ליכוד, לרוע מזלו.
נתחיל בנתונים. מזה כמעט עשר שנים שבהן באר שבע - בירת הנגב, שאמורה להוביל את הנגב כולו - דורכת במקום מבחינה דמוגרפית. אם ב-2015 התגוררו בה 215,000 תושבים, כיום גרים בה 215,541 בלבד. שיעור גידול אפסי בעשור. ומה קרה מסביבה? נתיבות רשמה צמיחה של 60%, אופקים גדלה ב-45% והמועצה האזורית בני שמעון רשמה גידול של כ- 16.5%. במקביל, ערים כמו שדרות, דימונה ואשקלון מושכות משפרי דיור מבאר שבע בעקביות.
ההנחות במס שמקבלות הערים הקטנות והבינוניות בנגב, הפכו אותן לאטרקטיביות יותר לעומת באר שבע, שלפי התכנון אמורה להיות בירת המטרופולין.
יש להבין שהאוכלוסייה שעוזבת את באר שבע היא האוכלוסייה החזקה יותר מבחינה סוציו-אקונומית, שהשכר שלה גבוה והיא המרויחה הרבה ביותר מהטבות המס. במיוחד כששני בני הזוג עובדים. באר שבע גם הפסידה דמוגרפית וגם נחלשה כלכלית.
צריך גם לזכור, בהקשר זה, שבשנת 2001 נחקקו "חוקי הנגב", שנועדו לעודד הגירה חיובית והשקעות בבאר שבע וביישובי הדרום באמצעות הטבות מס - והם אכן הצליחו בכך. אלא ש"חוקי הנגב" החזיקו מעמד שנתיים בלבד. ביוני 2003, כחלק מתוכנית הקיצוצים של הממשלה, ביטל שר האוצר דאז, בנימין נתניהו, את הזיכויים למרבית היישובים הללו ובהם גם באר שבע.
ביטול "חוקי הנגב" לא חסך כסף למדינה - הוא רק מנע ממנה רווחים עתידיים. ואפשר היה להחזיר מזמן את "חוקי הנגב". במיוחד נוכח מצבה הכלכלי החזק והאיתן של מדינת ישראל, שרק בחצי השנה האחרונה הגדילה את התל"ג שלה ב-27 מיליארד דולר והתוצר לנפש שלה הגיע ל-60,000 דולר - יותר מגרמניה, בריטניה, צרפת ועוד הרבה מדינות מערביות. מדינה עשירה שמקמצת את ידה לפריפריה החלשה.
בנימין נתניהו מצהיר כבר יותר משני עשורים שהוא "יחסל את הפערים בין המרכז לפריפריה". בפועל, הוא היחיד שהצליח להנציח אותם. מה שהחל בביטול "חוקי הנגב" נמשך בקידום מדיניות מס שמיטיבה עם ערים שראשיהן הם ממפלגת הליכוד למעט באר שבע.
נחזור להחלטת הממשלה. לכאורה, יש בה מכל טוב ועונה על כל מה שאנחנו תובעים במשך שנים - תכנון רכבת קלה, הקמת רשת מחלפים חדשה, שדרוג כבישים, השקעה בהתחדשות עירונית ובשיקום שכונות וותיקות, מעבדה בין-לאומית לבינה מלאכותית ומרכז מו"פ ביטחוני-אזרחי, הנחות לסטארט-אפים ולמיזמי חדשנות, הקמת שלוחה דרומית של מכון וינגייט ומרכז ספורט עירוני, השקעות בעיר העתיקה, ולקינוח - עידוד בניית בתי מלון בעיר. מה עוד אפשר לבקש?
אלא שזו אחיזת עיניים - מדובר באיגום של תקציבים קודמים, ש"נארזו מחדש" בעטיפת סוכר. הם גם יוקצו במשך כמה שנים וכוללים הצמדה ליעדים בלתי-ריאליים. בעיקר, אלה הן הבטחות עתידיות שאינן "צבועות" בספרי תקציב - משמע, אינן קיימות. מיליארד שקל על הנייר, אפס שינוי בשטח.
זה לא סיוע. זה ספין ציני, שלא מטפל בבעיה העיקרית והיא התחרות הבלתי הוגנת שעימה נאלצת באר שבע להתמודד. חבילת הסיוע שהציגה הממשלה היא לא השקעה ובוודאי שלא "תוכנית אסטרטגית", אלא מהלך שמכסה על היעדר מדיניות אמיתית.
חלק גדול מתושבי העיר והסביבה בחרו בממשלות הליכוד מאז המהפך ב-77'. אך ב-30 שנים האחרונות, לצער כולנו, הפריפריה קופחה והופקרה, כולל הזנחת המגזר הבדואי, דווקא על ידי ממשלות הליכוד. התושבים מבינים היום שהנאמנות הזו איננה יכולה להיות חד-צדדית.
הם לא יתמכו במי שהפקיר והזניח. ונזכיר לממשלה ולקואליציה - כדי להפסיד שלטון די במעבר 4-5 מנדטים של מאוכזבים שמאבדים אמון. זו תהיה בכייה לדורות לליכוד כפי שזה קרה למפלגת העבודה.
אני פונה מכאן לראש הממשלה, בנימין נתניהו, ובאופן ממוקד לשרים ולח"כים תושבי הדרום, או כאלה שמזוהים עם הנגב: יו"ר הכנסת, ח"כ אמיר אוחנה, השר איתמר בן גביר, השר יעקב מרגי, השר מיקי זוהר, השר אבי דיכטר, שר הנגב, הגליל והחוסן הלאומי, יצחק שמעון וסרלאוף, סגן השר ח"כ אלמוג כהן, ח"כ השר שלמה קרעי, ח"כ שלום דנינו, ח"כ יסמין סקס פרידמן, ח"כ צביקה פוגל (וזוהי רשימה חלקית) - עשו את מה שמוטל עליכם. קחו אחריות ושנו את המציאות. זו לא גזרת שמיים ובהחלט אפשר שיהיה אחרת. זה בידיכם.
ב-26.11.25 יחול יום בן-גוריון. כמה אירוני ועצוב לראות את חזונו לגבי הנגב - שהיה אמור להיות מבחנה הגדול ביותר של מדינת ישראל - מתמסמס. הוא האמין שבאר שבע תהיה עיר מרכזית, משגשגת ומובילה, עוגן להתיישבות, לחדשנות ולכוח הלאומי כולו. אך המציאות של ימינו רחוקה מהחלום הזה: במקום לחזק את בירת הנגב, החלטות הממשלה מקטינות את כוחה, מצמצמות את יכולתה להתפתח ומשאירות אותה להתמודד לבדה עם אתגרים עצומים. הפער הזה, בין החזון לבין המציאות, איננו גזירת גורל - הוא תוצאה של בחירה והוא זועק לשמיים.
צריך להשיב את באר שבע למסלול חזונו בן-גוריון, ולוודא שהנגב אינו רק סיסמה היסטורית, אלא יעד לאומי אמיתי, חי ונוכח.
התרעות פיקוד העורף