ההתעסקות בנורמליזציה המבוששת לבוא דחקה הצידה את הנושא החשוב יותר. הוא אומנם זכה לכותרות משלו בכלי תקשורת ישראליים, אבל לא בהבלטה הראויה.
"אני חושב שזה יהיה די דומה, כן", הבהיר טראמפ בפנותו ליורש העצר. "זו בעלת ברית נהדרת (סעודיה), וגם ישראל היא בעלת ברית נהדרת. אני יודע שהם היו רוצים שתקבלו מטוסים ברמה פחותה. אבל אני חושב ששניהם ברמה שבה הם צריכים לקבל את הטוב ביותר".
בן סלמאן חייך מתחת לשפם שאין לו, ואם היו זבובים על הקיר בבית ראש הממשלה בירושלים, אני מניח שהם חזו כיצד פניו קפאו. המערכות המורכבות על המטוס כמותן כתעודת זהות.
הן נועדו להגביר את יכולת ההתחמקות שלו, לסייע לו בגילוי אויב ולשפר את יכולת הירי והפגיעה. הן משדרגות את המטוס באופן משמעותי, ולעתים אף דרמטי.
למעשה, נשיא ארצות הברית בהבל פיו ביטל את החוק האמריקאי המבטיח כי ארצו תקפיד לשמר את היתרון האיכותי של ישראל על שכנותיה בכל הקשור לאספקת נשק.
טראמפ לא רק מחק את היתרון האיכותי, אלא נוסף לכך הוא הלבין את פניה של ישראל ברבים כאשר גילה כי היא פעלה מאחורי הקלעים כדי לא לאפשר לסעודיה לקבל מערכות מתקדמות כשלה.
והיה גם עלבון שלישי, פחות נראה לעין. לפי המסתמן, סעודיה תקבל את המטוסים אף ללא תמורה כלשהי לישראל בערוץ המדיני. לא נורמליזציה, וכנראה גם לא חימום חלקי של היחסים.
אין כל איום קרוב על ביטחון ישראל מכיוונה של ממלכת סעודיה. המטוס המתקדם יסופק להם רק בעוד כמה שנים, ואם יקרה הנורא מכל וארמון המלוכה לא יהיה ידידנו אלא אויב, חיל האוויר יידע להסתדר עם הימצאותו של נשק מסוג זה אצל שכנתנו מדרום.
הבעיה הדחופה יותר היא יחסינו עם הבית הלבן. בשבוע שעבר כתבתי כאן כי בחודשים האחרונים הלכה וושינגטון והפקיעה מידי ישראל את הבלעדיות שהייתה מנת חלקה בנקודות ממשק אלה ואחרות. הזכרתי זאת בהקשר העזתי.
האמריקאים הם שהפסיקו את המלחמה בעזה, ובכך נטלו מאיתנו את ההחלטה מתי לעשות כן. אחר כך הקימו מפקדה צבאית בשטח ישראל (הם מכנים אותה "מרכז התיאום הצבאי-אזרחי"). בימים אלה צה"ל אינו חופשי לעשות ככל העולה על רוחו בעזה. הכל צריך להיות מתואם עם מרכז העצבים בקריית גת.
לפני שבוע רמזו דיפלומטים אמריקאים כי המאמץ לשקם את עזה הוא שלב ראשון בדרך למדינה פלסטינית. בתווך התערב נשיא ארצות הברית בענייניה הפנימיים של ישראל.
לא ידידה, קולוניה
לאמריקאים יש זכות ראשונה במעלה להפעיל עלינו לחצים דיפלומטיים, או לומר לנו את האמת בפנים, ואפילו להעדיף את טובתם כשהיא מתנגשת עם טובת ישראל. הם אינם רק ידידינו הטובים ביותר, אלא אנו סמוכים על שולחנם - מבחינה כספית, מדינית, צבאית, דיפלומטית ואידיאולוגית.
ביחסים הללו תמיד שמרה ארה"ב על כבודה של ישראל והתייחסו אליה כאל ידידה, ביודעה כי שותפות הערכים והמחשבה חוסכת משתיהן מראש מחלוקות או יריבויות.
האופן שבו נהג טראמפ בשבועות האחרונים מבטא שינוי הדרגתי. אם יתגבר, ישראל לא תיראה כידידתה של ארצות הברית אלא כקולוניה על מפת המושבות שלה. ברצותה תלטף אותה, ברצותה תשתמש בה לנוחותה. כמו מכשיר.
אף שאינו מנהיג מדינה אלא רק בן של מלך, מוחמד בן סלמאן התקבל בבית הלבן בכבוד מלכים. שיירת של סוסים קידמה את פניו בבואו לפגישה, ובשמיים ביצע מבנה של מטוסי F35 יעף באוויר. היה זה רמז מבשר למה שייאמר כמה דקות אחר כך בתוך החדר.
בן סלמאן הקפיד להחמיא למארחו מבלי שייפול יתר על המידה למלכודות דבש. "העתיד נתון בידי אמריקה", קילס יורש העצר. פניו לבשו ארשת של רצינות, והוא טען כי ליבו עם משפחות קורבנות האסון של 11 בספטמבר. טראמפ גילה כי השניים סיכמו על השקעות סעודיות ב-600 מיליארד דולר. בן סלמאן העלה את הסכום לטריליון דולר.
התפתחויות מעבר לפינה
מאז כניסת טראמפ לכהונתו השנייה בחודש ינואר, הפך החדר הסגלגל ללשכת הוצאה לפועל. מי לשבט ומי לחסד. מנהיגים יצאו ובאו ממנו לעיתים בלי לדעת כיצד ייצאו.
פעם היה זה מובן מאליו כי למנהיגי ישראל יש כרטיס פתוח לבית הלבן. כיום יש לנו מתחרים. אומנם הם קנו את כרטיס הכניסה שלהם במיליארדי דולרים ואנחנו שם בזכות הערכים המשותפים, הראש היהודי והלובי שלו, אבל זו עובדה שהסעודי חגג שם השבוע, ואילו אנחנו ספגנו סטירת לחי כפולה ומכופלת.
תמונת היחסים המתוארת לעיל מדאיגה במיוחד לנוכח ההתפתחויות המצפות לנו מעבר לפינה. בפני האמריקאים עומד אתגר בעזה - פירוק תנועת חמאס מנשקה.
הם עשויים לגייס את צה"ל לחדש את הלחימה בניסיון לאלץ את חמאס להסכים לדרישה, אבל הם גם עלולים לבחור בנתיב מפויס יותר - לדרוש מחמאס התפרקות סמלית מן הנשק, ובתמורה לשלבם במבנה הפוליטי שיקום בריבונות הרשות.
אתגר נוסף מסתתר ברמזים הרבים מוושינגטון על רצונה לחדש את תהליך השלום. הביטוי "מדינה פלסטינית" נשמע פעמים רבות לאחרונה מפיהם של פקידים אמריקאים.
ישראל כבר אינה לבדה, יש עוד וילות בג'ונגל. עם המיליארדים של בן סלמאן והחיבוק של קטאר, טראמפ עשוי להרגיש בטוח דיו להמשיך לנהל את אזורנו לפי העיקרון "אמריקה תחילה". אם המגמה הזו תימשך ויחסי וושינגטון וירושלים יילכו ויתבססו על תכתיבים ופחות על הדדיות ושיתוף, הם עלולים להיתקל במשבר.