מאז שנודע על התוכנית לצייד את ערב הסעודית בנשק מתקדם, החליט ראש הממשלה דאז מנחם בגין להילחם בכל דרך במכירת המטוסים. מטוסי האיווקס היו אמורים לתת לערב הסעודית שליטה אווירית לטווח של מאות קילומטרים ולאיים על חופש הפעולה של חיל האוויר ברחבי המזרח התיכון.
בגין החליט לפעול. הוא הורה לשגריר ארנס להפעיל את התותחים הכבדים. בראש ובראשונה איפא"ק, השדולה הישראלית שפועלת בוושינגטון ומגינה בין היתר על האינטרסים הביטחוניים של ישראל. הקהילה היהודית נדרשה להתגייס ולמנוע את המכירה. הקרב העיקרי היה צפוי בקונגרס האמריקאי, שכן מכירות נשק טעונות את אישור הקונגרס.
ככל שאני זוכר, ארנס היסס אם להיכנס למערכה. לא מפני שלא העריך את הסכנה הביטחונית הצפויה, העריך ועוד איך. אלא מפני שחשש מעימות בינינו לבין הממשל האמריקאי, ובעיקר חשש מתבוסה. לתבוסה כזו יש כמובן השלכות ארוכות טווח. אבל בגין, כדרכו, היה עקשן ולא ויתר, וישראל פתחה במערכה פנים־אמריקאית אינטנסיבית במסדרונות הממשל ובקונגרס כדי לפסול את העסקה.
הנשיא רייגן, מבחינתו, לא היה מוכן לוותר. לא רק מפני שהאמין בעסקה ובחשיבותה, אלא גם מפני שכאמריקאי חשב, בצדק, כי מדובר באינטרס ביטחוני של ארה"ב וכי הקונגרס אמור לתמוך בו ובהחלטתו. מן הסתם, כמו כל נשיא אמריקאי, הוא גרס כי אם הוא נכנס למערכה מן הסוג הזה, אסור לו להפסיד. להפסד שלו יהיו השלכות ארוכות טווח.
במאבק בין השניים ישראל הפסידה. ב־28 באוקטובר 1981 הסנאט אישר את עסקת המכירה הסעודית. 52 סנאטורים תמכו. 48 הצביעו נגד. הנשיא ניצח. ישראל ניצלה. כן, ממש כך.
בשגרירות, אני זוכר, נשמנו לרווחה. העימות היה כה חריף וקיצוני, עד שחששנו, בצדק, כי אם הנשיא רייגן יפסיד והעסקה תיעצר, הוא עלול לבוא חשבון עם מדינת ישראל. כבר אז האינטרסים של ישראל בוושינגטון היו מורכבים וכללו בין היתר סיוע כלכלי שנתי בהיקף של מיליארדי דולרים, נוסף על סיוע צבאי. ארה"ב תמכה בישראל באו"ם ומעל הבמות הבינלאומיות האחרות. היא סייעה גם להוצאת יהודים מברית המועצות, והיא הייתה ידידה, פשוט ידידה שלנו.
לא חשבנו שכדאי להקריב על מזבח חמשת מטוסי האיווקס את המכלול של יחסי ישראל־ארה"ב, כמו כן היה אסור לשחוק את כוחו של ארגון איפא"ק ולגרור את הקהילה היהודית בארה"ב לעימות מול הממשל. הסוגיה של "נאמנות כפולה" מלווה את יהודי ארה"ב מאז ומתמיד, וחששנו כי תצוף מחדש בהקשר הזה ותזיק לקהילה הגדולה, החשובה והיקרה מאוד לישראל.
אובדן הבלעדיות
בשנים שחלפו מאז התחוללו באזורנו שינויים גדולים. בין היתר שתי מלחמות במפרץ, עיראק נפלה, ארגוני טרור השתלטו על חלקים במזרח התיכון, נחתם הסכם שלום עם ירדן, והסכמי אברהם נכנסו לתוקף. משטרים השתנו במצרים, בסוריה, וגם ישראל כמובן התחזקה, התעצמה, והידקה את יחסיה עם ארה"ב.
אחד ההישגים החשובים של ההפסד בעסקת האיווקס נרשם בשנת 2008. הקונגרס האמריקאי העביר תיקון בחוק הקובע כי ארה"ב מחויבת לשמור על עליונותה הצבאית של ישראל, וכי סוגיה זו של הפער האיכותי בינינו לבין אויבינו חייבת להנחות את מדיניות מכירות הנשק של ארה"ב למזרח התיכון.
זאת הייתה פריצת דרך. מתוך נקודת השפל ביחסים זכתה ישראל לא רק באספקה מחודשת ושוטפת של אמצעי לחימה מכל הסוגים, במיוחד מטוסים מתקדמים, אלא גם השיגה מחויבות אמריקאית לעליונותה הצבאית. בהמשך הגיעו גם תוכניות סיוע צבאיות בנות עשר שנים כל אחת, ובהיקף של כ־3 מיליארד דולר בשנה. סיוע בהיקפים שישראל לא קיבלה בעבר.
ב־44 השנים שחלפו מאז, השתנו כאמור פני המזה"ת, אם כי קווי השבר נשמרו. ישראל, למרות הסכמי השלום והנורמליזציה, עדיין מתקיימת בסביבה עוינת, וזה עתה סיימה את הארוכה שבמלחמותיה. לישראל הזו, של 2025, יש יותר מסיבה אחת לדאגה. מערכות נשק מתקדמות מסוג F-35 יהיו לא רק נחלתה, אלא גם נחלתן של מדינות עוינות לה כמו טורקיה וערב הסעודית.
לשם כך יצטרך אולי נתניהו עצמו לבוא לוושינגטון ולפנות ישירות לטראמפ. לך תדע כיצד תתפתח פגישה כזו. הרי טראמפ חוגג עכשיו את הצלחתו מול הסעודים, שהתחייבו להשקיע בארה"ב 600 מיליארד דולר, וככל הנראה יותר.
איני יודע מי עוסק בימים האלה בישראל בהערכות מצב אסטרטגיות. אני חושש שרק מעטים, שהרי ראש הממשלה שקוע בענייני משפטו ושרידותו הפוליטית. הממשלה והקואליציה סופרות את ימיהן, והמערכת הפוליטית כולה נערכת לבחירות בשנה הבאה. זה רע מאוד.
בעולם ובמזרח התיכון, כפי שהוכח השבוע, לא מחכים לנו, והאדמה ממשיכה לרעוד. האיומים על ביטחונה של מדינת ישראל גדלים מחדש, ואילו אנחנו עוסקים ב"שאלות יסוד" כמו מי יפקח על חקירת הפצ"רית, ומה קרה בפרשת השחיתות בהסתדרות. ההיסטוריה לא תסלח לנו על המחדלים האלו.
התרעות פיקוד העורף