התובע הכללי האמריקאי נשאל לאורך הסרט לשם מה כל הבלגן ולשם מה משפט, כאשר התוצאה צריכה להיות ידועה מראש. הוא ענה בתשובתו כי כשם שהנאצים החלו את דרכם באופן חוקי, כך היא תסתיים לפי חוק. אולם הקולנוע היה מלא עד אפס מקום, ואף אחד לא קם בסיום עד שתמו כל הקרדיטים. עכשיו תחשבו עלינו בציון, מתחבטים בין כל אפשרויות ועדות החקירה, מנסים לכאורה להשיג הסכמה רחבה או לשנות את החוקים.
תחשבו על ערביי ישראל, מה שמכונה "לשון המאזניים". אלו שמחזיקים אחוזים גדולים משירותי הביטחון והכליאה בישראל. איפה הם נכנסים במנעד ההסכמות, ואת מי זה בכלל מעניין. אבל הסיכוי שלך לפגוש בהם במיון בית החולים הקרוב הוא מעל 50% ברגעים הכי קשים בחיים.
אז בואו נדבר לרגע על שירותי הכליאה בישראל. כן, אלו שלא מעניינים לכאורה אף אחד, אלו שמוצפים עכשיו אחרי המלחמה באלפי אסירים עודפים שאין להם מקום, אלו שרבים מהם נלחמים על קיצור שליש, ורק כדי לסבר את האוזן, קיצור שליש מבטיח כי ייכנסו למסגרת שיקום בתוכנית ממשלתית ואולי ישתקמו, אחרת ישלימו את מאסרם וייפלטו מחדש לחברה שתחזיר אותם מהר מאוד לכלא.
אסירי משפטי נירנברג לא חיכו לשליש, אבל הם היו אסירים. גורלם היה ידוע, תלייה, והם היו גנרלים רמי דרג. תאי הכליאה היו דומים, ודרכם לסוף העולם הייתה ידועה, אך הייתה לפי החוק בדיוק כמו שעלו לשלטון בגרמניה של שנות ה־30. כל אחד מהם אמר בעדותו כי ההשפלה של סוף מלחמת העולם הראשונה התחילה את הפתרון הסופי והולידה את המפלצת, וסופם היה התחלה של עולם טוב יותר.
הסרט "נירנברג" מתאר אירוע היסטורי. הצופה הישראלי באולם עלול להרגיש חוסר נוחות משום שאנו חיים כרגע ברגעים היסטוריים: איך חוקרים ומי חוקר, האם הסכמה רחבה או פשוט באמצעות חוקים שאנו חוקקנו והשימוש בהם ייעשה גם כשזה פחות נוח לנו? מצד אחד האסורים, שברור כי דינם מוות, ומצד שני הצורך לדון אותם לפי חוק ולא לבלבל את המוח בדיוני סרק ובסרטונים ברשת. בסרט "נירנברג" גם אתם תישארו ישובים.
אבק ברוח
יש רגעים בחיים שבהם צריך ליצור קונסטרוקציה מיוחדת לבעיה גדולה ובלתי צפויה, למשהו שלא תכננת, כמו "ברבור שחור". אבל לא כל חקירה פלילית היא כזו, גם חנינות עושים לפי חוק, והסכמה רחבה היא קודם כל ההסכמה לחיות במדינה, לקיים את חוקיה הברורים ולשרת את צרכיה הביטחוניים. הסכמה רחבה היא כמו סדין שמכסה רהיט ישן שעדיין טוב, והוא גם היחיד שיש לנו בבית.
טוב אם לוחמי הכליאה יחזרו להיות סוהרים, או כמו בארה"ב שבה אנו מתפארים – קציני תיקון ומשמעת. טוב נעשה אם נרבה לקצר בשליש לאסירים עודפים ולהחזירם משוקמים לחברה. את הדברים המיוחדים תשאירו באמת למה שצריך, לעונש מוות בטריבונל מיוחד, וכל השאר פשוט לחתוך ישר – כי עקום זה כבר ייצא לבד, כמו שסבא שלי היה אומר.
אם אתם מחפשים הסכמות, אז תתחילו לייצר אותן. זה לא עובד כאשר משמיצים ערוצי תקשורת, או כשמשווים בין הזכות להפגין מול עובד ציבור לחדירה לפרטיות של איש מוכר. זה פשוט לא אותו הדבר, וההשוואה כאילו מייצרת לגיטימציה, אבל בפועל בראייה היסטורית ככה בדיוק קורים דברים לא טובים בכלים מצוינים. תשאלו את ראסל קרואו.
השיפוט הבינלאומי נועד לדון בעוולה מסוימת, ורק הצדדים משתנים. בזמן שנבחרי הציבור של כולנו דנים באשר קולה או בעונש מוות למחבלים, העיתונאים הזרים עושים את דרכם לח'אן יונס, ומישהו בעולם כבר חושב על טריבונל משפטי. אבל במקרה שלו הוא ישפוט אותנו. זו הנחה מחמירה שחייבת להיות כמו תפיסת העולם ונקודת המוצא הישראלית.
השאלה אינה אם זה יקרה, אלא מתי ועד כמה נהיה מוכנים לכך, כי אף אחד לא ייפול מהכיסא אם יידע שטרם הוקמה המחלקה לדין בינלאומי הגנתי לאירועי המלחמה האחרונה. כן, היא גם זו שתנחה אותךְ מה לעשות כשתיעצרי בחו"ל כי שירתת באוגדת עזה או בכלל בצבא.
את האברכים זה לא יעניין בדרכם להשתטח באומן, אז בואו נדבר על הסכמה רחבה. אבל כשמשרד החקלאות נקרא "המשרד לביטחון המזון", כשעוד מעט לא יהיה חלב בישראל, וכאשר משרד התחבורה והבטיחות בדרכים חתום על שיא הרוגים בכבישים בכל הזמנים, ואין באמת שרים במשרדים כמו בריאות ורווחה – אז אל תתפלאו שהסוהרים המכובדים הפכו ללוחמי כליאה. הרי הכל נעשה בהסכמה רחבה, לאיש זה לא באמת מפריע, ועד שנבין את הכל ביחד – יהיה מאוחר מדי.
קשה לקום בסוף הסרט "נירנברג", ולא שבסרט שבו אנו חיים זה קל. אל תטעו במונחים כמו הסכמה רחבה, אלא חפשו אותה ועשו אותה. אל תיפלו בהבטחות של פוליטיקאים ציניים, כי הם יעשו את ההפך מהבטחותיהם. בקשו לראות את תוכנית המיסים של מפלגת הדמוקרטים, או את חוק התכנון והבנייה של יש עתיד, או את הרפורמות בשוק הרכב של ישראל ביתנו. הם יכולים וצריכים להראות, ואנחנו לא נבחר בהם אם לא.
הטורים מתפתלים כמו חיינו, הנושאים נקשרים אלו באלו כאילו מישהו כיוון שכך יהיה, אבל לחיים של כולנו חוקים די דומים. השחיתות מתגברת ונראית אותו הדבר, העשייה הציבורית דועכת ולא דומה לשום דבר שהכרנו. אבל אם אנחנו לא נעשה משהו ברגעים היסטוריים, יישאר מאיתנו אבק. איך אני יודע? כי כך מסתיים הסרט – אולי אחד החשובים שצולמו – וגם לכם יהיה מאוד קשה לקום מהכיסא בסופו.
התרעות פיקוד העורף