מוכתר בחרה להעצים את האירוע ברשתות, להפוך אותו לסרטון, ואז לנרטיב פוליטי רחב - כזה שמכוון לא כלפי האדם שפגע בה, אלא כלפי מחנה פוליטי שלם. וזה כבר לא סיפור על הטרדה, זה סיפור על מסגור.
נכון, המקרה של מוכתר שונה מהותית. היא לא הוטרדה במקום עבודה או ביחסי כוח סגורים, אלא היא הייתה כבר במרחב פומבי, עם מצלמה ביד, באירוע שבו היא מתעדת. הנסיבות אפשרו לה להגיב מיידית, וזה לגיטימי. אבל יש כאן משהו עמוק יותר, שקשור לעצם הנוכחות של המצלמה.
כשאנחנו כבר במצב של תיעוד, עם מצלמה ביד וקהל פוטנציאלי בראש - החוויה הרגשית עצמה משתנה. זה לא רק שאנחנו מציגים אותה אחרת, אנחנו גם חווים אותה אחרת. המוח כבר עסוק בשאלה "איך זה ייראה", במקביל ל"מה אני מרגישה". וזה לא אומר שהפגיעה לא אמיתית, אבל זה אומר שהפגיעה הרגשית נדחקת הצידה לטובת הסטורי.
מבחינה פסיכולוגית, הקפיצה הזו מעניינת. כשאנחנו נפגעים מאדם בודד, התגובה הטבעית היא לכוון את הכעס אליו. אבל מוכתר דילגה כמעט מיידית מהאדם הספציפי אל הקבוצה שהוא "מייצג". היא חזרה שוב ושוב על הסיסמה - השמאל מטריד אותי. זה השמאל. הרחבת האשמה יוצרת נרטיב גדול יותר, שבו אני לא רק נפגעת, אני גם לוחמת.
לא האירוע היה במוקד, אלא מי גינה אותו, כמה מהר, ובאיזו עוצמה. ובשלב הזה, משהו כבר השתבש. לא בגלל עצם ההטרדה - אלא בגלל גיוסה המיידי לנרטיב שנבנה מראש: אנחנו מול הם.
היררכיית הקורבנות
ויש כאן עוד שכבה שחשוב להכיר בה: מה שנקרא בפסיכולוגיה "רווח משני". כשיש תועלת - חברתית, פוליטית, תשומת לב שנלווית למצב של פגיעה - קשה מאוד להפריד בין החוויה האותנטית לבין ההיענות לתמריצים. זה לא אומר שמישהי "ממציאה", אבל זה כן אומר שהמערכת הפסיכולוגית מתקשה לדעת מה היא באמת מרגישה כשיש כל כך הרבה רעש סביב.
וכשהרווח המשני הוא מיידי וחזק - ויראליות, כותרות, מיצוב פוליטי - הוא יכול להשתלט על הסיפור ולהאפיל על החוויה עצמה. וזה טעם לפגם שאי אפשר להתעלם ממנו. שיח על פגיעה מינית הוא שיח רגיש, עמוק, מטלטל. כשעושים בו שימוש ככלי קיטוב, כסמן פוליטי, או כמנוע לייקים, מפספסים את הדבר עצמו.
ויש כאן תופעה נוספת שמתועדת היטב במחקר: תחרות קורבנות. ברגע שהשאלה הופכת מ"מה קרה לי" ל"למה כשזה קורה לי אף אחד לא מגיב כמו שמגיבים להם", אנחנו כבר לא בשיח על הטרדה. אנחנו בשיח על מיקום בהיררכיית הקורבנות. וזה שיח שלא משרת אף נפגעת אמיתית. הוא רק מעמיק את הקיטוב ומרחיק אותנו מהמקום שבו באמת אפשר לעזור.
ובסוף, מי שמשלמות את המחיר הן אלה שיסתמנו כ"לא מספיק נפגעות", או כאלה שלא היו מסוגלות לעמוד מול מצלמה 20 דקות אחרי מה שקרה להן. והמחיר הזה הוא לא תיאורטי. הוא מאוד קונקרטי. הנפגעת הבאה, זו שתחווה הטרדה בהפגנה, באירוע ציבורי, בכל מקום, תחשוב פעמיים לפני שתדבר. לא כי היא לא נפגעה, אלא כי היא לא תרצה שיחשדו בה שהיא "מנצלת את זה". היא תשאל את עצמה: האם ידביקו לי תווית פוליטית? האם יאשימו אותי שאני עושה מניפולציה? וכשזה מה שנפגעת צריכה לשקול - השיח כבר נשבר.
הסיפור הזה לא צריך להיות על שמאל או ימין. הוא גם לא צריך להיות על מי "גינה מספיק" ומי "פחות". הסיפור צריך להיות על איך אנחנו שומרים על שיח ההטרדות נקי ככל האפשר מציניות, ממניפולציות וממלחמות שבטים, כי אם גם זה יהפוך לכלי פוליטי, לא יישאר מקום אמיתי לנפגעות ולנפגעים. וזה, יותר מכל דבר אחר, מה שבאמת צריך להדאיג.
התרעות פיקוד העורף