השנה התוודענו לדוח מבקר המדינה שפורסם ביולי 2025, המצביע על חוסר במדיניות אחידה וחוסר תיאום בין משרדי הממשלה השונים. לדבריו, למרות עשרות שנים של פעילות ממלכתית, לא הוקם מערך לאומי או אזורי לטיפול באלימות במשפחה. התקציב עומד על 60% בלבד מהנדרש (כ-155 מתוך 250 מיליון שקל שאושרו לכך) ואינו מנוהל בתקנה ייעודית.
על פי הדוח, רק 3.6% מהתקציב יועד למניעה ראשונית, ועיקר המשאבים מופנים לטיפול בנפגעות אחרי שהאלימות התפרצה. גם תיקונים לחוק למניעת אלימות, שנועדו לשפר את ההכשרות של העוסקים בתחום ולהגדיל את התקנים, יושמו באופן חלקי בלבד: רק רבע מהתקנים שיועדו לכך אוישו, ו-7% בלבד מהשופטים השתתפו בהכשרות בנושא. כן מודגש בדוח היעדר נתונים מדויקים על אודות היקף התופעה, הואיל וישנו פער בין נתוני הרשויות והגורמים השונים, מה שכמובן פוגע בטיפול.
שוב ושוב נדגיש כי האלימות המגדרית, גם במשפחה וגם במרחב הציבורי, היא תופעה אוניברסלית שמתקיימת בלא הבדל דת, מעמד חברתי, תרבותי, גיאוגרפי, גילי, או הבדלים ברמת ההשכלה. זו אלימות הנתפסת לעיתים כפשע שנאה, ולעיתים כמנגנון להכנעת נשים.
יש המסבירים את יסודותיה במבנה החברתי העתיק של המשפחה הפטריארכלית, מבנה ששימר שליטה גברית ויצר מערך כוחות המשנמך נשים. יש המסבירים את האלימות כלפי נשים בערעור מבנה המשפחה וחוסר הכנת החברה לשינויים בתפקידי הגברים והנשים בה. בישראל מתווספים הסברים על עלייה באלימות כתוצאה מהמלחמה, ממצוקה כלכלית ומחלוקת נשק נרחבת.
כך או כך, בעקבות המודעות הגוברת לעלייה בהיקף התופעה, נשים, ולשמחתי גם גברים רבים, אינם רואים את האלימות כלפי נשים רק כבעיה אישית של הנפגעות, אלא כצורך לתיקון חברתי מהותי ויסודי. וכך מתגברת הדרישה לשינוי תודעתי ומעשי כדי להשפיע על נורמות התנהגות, על ביטויי שפה מיזוגיניים ושוביניסטיים ועל יחסי כוח בחברה. שינוי שיצמצם את מעגל האלימות כלפי נשים.
חיים, לב, פנים
התרעות פיקוד העורף