אנחנו מתגאים בדואליות הזו של ה"צבר": עוקצני וקשוח מבחוץ, אבל מתוק ורך מבפנים. אנחנו מספרים לעצמנו שזה בסדר לצרוח אחד על השני בכנסת או לחתוך אחד את השני באיילון, כי ברגע האמת – אנחנו "עם אחד". אבל אנחנו חייבים לשאול את עצמנו שאלה קשה: למה אנחנו חייבים לחכות לנפילה?
הגרזן שוכח, העץ זוכר
אנחנו נוטים לתרץ את הגסות היומיומית שלנו ב"מנטליות". אנחנו אומרים ש"זה לא מכוונה רעה". אבל כאן חשוב להזכיר פתגם אפריקאי עתיק שמתאר את הדינמיקה הזו במדויק: "הגרזן שוכח, אך העץ זוכר". האדם שמניף את הגרזן (הנהג הגס, הפקיד חסר הסבלנות, הפוליטיקאי המשתלח) ממשיך הלאה מיד. הוא שוכח. אבל העץ (האדם שספג את המכה) נושא את הצלקת.
זהו חוסר הכבוד השקט שאנחנו נוטים להתעלם ממנו. זה לא תמיד נובע מרוע, אלא ממסר מרוסק שאומר: "לא חשבתי עליך. המרחב שלך והרגשות שלך חשובים פחות מהדחף הרגעי שלי".
להרחיב את מעגל הכבוד
לעיתים קרובות מדי, הציבור הערבי "נדחף" הצידה – מודר מהשיח, נתקל בחשדנות במרחב הציבורי, וסופג את הנזק השקט של חוסר התחשבות מערכתית. ועדיין, כשהמשבר מגיע – בבתי החולים שלנו, בבתי המרקחת, ובאתרי הבנייה – אנחנו פתאום סומכים עליהם שיעזרו "להרים אותנו".
כוונה לא מוחקת את הפגיעה
אם נמשיך לדחוף אנשים לקצה – בין אם דרך רטוריקה פוליטית, הדרה חברתית, או סתם גסות רוח בסופרמרקט – אנחנו שומטים את הקרקע מתחת לרגלי החברה שלנו. אנחנו בונים על "אחדות של טרגדיות" כי אנחנו עצלנים מכדי לבנות "אחדות של דרך ארץ".
אנחנו חייבים להפסיק לקבל את מעגל ה"דחיפה וההרמה" כגזירת גורל. זה לא ציון לשבח להיות גס רוח בשגרה וגיבור במלחמה. בואו נפסיק לחכות לאזעקה הבאה כדי להיזכר באנושיות המשותפת שלנו. בואו נפסיק לדחוף אנשים לקצה רק כדי להוכיח שאנחנו יכולים לתפוס אותם. במקום זאת – בואו נושיט יד עוד לפני הנפילה.
התרעות פיקוד העורף