לפני כשבוע, חברת הסקרים גאלופ פרסמה דוח המעיד על כך שארה"ב היא מדינה שבה הדתיות צונחת באופן חד יותר לעומת רוב המדינות האחרות ב־OECD. זה כמובן לא אומר שאמריקה פחות דתית מרובן. זה אומר שדווקא משום שנקודת הפתיחה שלה יחסית גבוהה, ככל שמדובר במדידות בעשורים האחרונים, הצניחה הניכרת בחשיבותה של הדת מורגשת באופן חד יותר.
בשנת 2015, 66% מהאמריקאים אמרו שהדת חשובה להם בחיי היומיום. עשר שנים חלפו, ועל אותה שאלה השיבו בחיוב 49% מהאמריקאים. ירידה של 17%. לא כמו יוון – 28%, או פולין – 22%. אבל ירידה משמעותית, שמקרבת את ארה"ב, ככל שזה נוגע לדומיננטיות של הדת, למדינות מערב אירופה.
בישראל התמונה יותר מסובכת מלכתחילה. בישראל היהודיות של רוב הישראלים לא עונה רק על ההגדרה של "דת". יש לא מעט ישראלים שה"דת" משחקת תפקיד קטן בחייהם, אבל מקיימים מסורות יהודיות כמו כולם. סדר בפסח, תחפושת בפורים, קידוש בשישי, גבינות בשבועות. בישראל הדת היא גם מוקד של קיטוב פוליטי. זה נכון בהרבה מדינות, אבל בישראל יותר, מכיוון שהמדינה מעורבת עד צוואר בוויכוחים על זהות יהודית ומסורת יהודית.
ועוד נתון חשוב: ישראל עוברת בשנים האחרונות טלטלה חברתית, פוליטית וביטחונית. ישראל עברה זעזוע שהשלכותיו עוד לא ברורות. אבל אחת מהן יכולה להיות התחזקות, או היחלשות, של הקשר למסורת ולזהות היהודית.
בחודשים האחרונים יש לא מעט דיונים ודיווחים על ביטויים של מסורתיות מתגברת בישראל. חיילים מתפללים לפני יציאה לקרב, מדביקים פאצ'ים של משיח, תלמידי תיכון מניחים תפילין, שירים ברדיו – הרבה מאוד שירים – עם ביטויים של אמונה יהודית. יש לא מעט שחוגגים את ההתפתחות הזאת, ורואים בה שינוי עומק חשוב שיקרין על העתיד הישראלי. יש כמובן גם מי שפחות מתפעלים.
כמה ניסיונות שנעשו לבחון את מה שקורה למסורת בחברה הישראלית העלו ממצאים חלקיים שאכן מלמדים על מה שמכונה "התחזקות". אבל ברוב המקרים, גם אם לא בכולם, הדיווחים עד כה מבוססים יותר על התרשמויות ופחות על נתונים מהימנים. לכן המכון למדיניות העם היהודי השקיע החודש משאבים ומחשבה בניסיון להציג תמונה בהירה ומקיפה יותר של המגמות שמדובר בהן.
התוצאה היא דוח מקיף שיש בו התייחסות למה שקורה לכלל הישראלים, יהודים וערבים, ומה שקורה לצעירים יהודים עד גיל 25, שנסקרו באופן מקיף נוסף על כלל האוכלוסייה. במאמר הזה נציג רק קומץ מהממצאים, ונצרף לו כמה כותרות ומסקנות.
מה הכותרת העיקרית? לפני שנאמר מה הכותרת, נאמר שזו כותרת שתספק תחמושת רטורית לכל מי שיש להם עניין לקדם או לבלום מגמות של מסורתיות בחברה הישראלית. היא תאפשר למקדמי המסורת לחגוג הצלחה – והיא תאפשר למתנגדי המסורת להוכיח שלא כצעקתה. האם החברה הישראלית נעשתה מסורתית יותר בתקופת המלחמה? התשובה היא "כנראה שכן".
האם כל החברה הישראלית נעשתה מסורתית יותר בתקופת המלחמה? התשובה היא "כנראה שלא". הכותרת – אם רוצים לומר בשורה מה הממצא העיקרי – העמקת הקיטוב על רקע קיום המסורת. הקצת יותר מהשליש החילוני של החברה היהודית בישראל נעשה פחות מסורתי בעקבות המלחמה. כל שאר הישראלים – יהודים וערבים – נעשו יותר מסורתיים בעקבות המלחמה.
עכשיו נסביר איך זה נראה, וננסה לחשוב על מה שזה מבטא. כשמביטים בתמונה הכוללת, ישראל נעשית מסורתית יותר. לדוגמה: רוב הישראלים (57%) אומרים שמאז תחילת המלחמה לא חל שינוי ברמת האמונה שלהם באלוהים.
אבל כמעט 40% אומרים שהיה שינוי. אצל קצת פחות מעשירית (8%) השינוי היה לכיוון של פחות אמונה. אצל קרוב לשליש (30% מכלל הישראלים) השינוי היה לכיוון של יותר אמונה. כלומר, בסך הכל יש עלייה של כ־20% בשיעור המאמינים, אם מנכים את אלה שירדו מאלה שעלו. זו תוספת משמעותית.
אלא שהתוספת הזו מחייבת בחינה מוקפדת יותר. כי חלק גדול ממי שאומרים שהם "יותר מאמינים" בעקבות המלחמה, הם לא "לא־ מאמינים" שהפכו ל"מאמינים". הם "מאמינים" שהפכו ל"יותר מאמינים". ובמילים אחרות: מי שהכי התחזקו באמונה שלהם בעקבות המלחמה הם הדתיים. זה אומר שבחורה דתייה שהייתה דתייה לפני המלחמה והיא דתייה גם עכשיו, אומרת שהיום היא יותר מאמינה מאשר בעבר.
ולא שצריך להקל ראש בשינוי הזה, אבל צריך להודות שזה לא בדיוק מה שאנחנו חושבים עליו כשאנחנו מדברים על חברה ישראלית שנהיית יותר מסורתית או יותר דתית. אנחנו לא מדברים על החייל הדתי שמניח תפילין לפני הקרב – גם אם עכשיו הוא מקפיד יותר מבעבר. העניין החברתי המסקרן יותר נוגע לחייל הלא־דתי שפתאום מניח תפילין.
נו, אז מה עם החייל הזה, או תלמיד התיכון הזה? הנה, זה הממצא הכי חשוב בסקר הנרחב שערכנו. בישראל היהודית יש שני סוגים של "לא־דתיים" (יש שיאמרו שלושה, אבל שניים הם הסוגים העיקריים גם מבחינת גודלם). יש יהודים שמגדירים עצמם "חילונים", ויש יהודים שמגדירים עצמם "מסורתיים לא־דתיים".
בין שתי הקבוצות האלה – שם עובר הקו שמפריד בין ישראל שהמלחמה עשתה אותה יותר מסורתית, לבין ישראל שהמלחמה עשתה אותה פחות מסורתית. מה גודלן של הקבוצות האלה? החילונים הם בערך 40% מהיהודים, המסורתיים הלא־דתיים בערך עוד 20%. ובמילים אחרות: אם מסתכלים על כלל היהודים, בערך 40% מהם נעשים, בממוצע, פחות מסורתיים בעקבות המלחמה, ובערך 60% מהם נעשים יותר מסורתיים. אבל, אם מסתכלים רק על ישראלים שאינם חלק מהציבור שכבר נכנס תחת ההגדרה דתי, שני שלישים נעשים פחות מסורתיים, ושליש נעשים יותר מסורתיים.
הדבר הזה נכון כאשר בוחנים אמונות, כאשר בוחנים התנהגויות, כאשר בוחנים חשיפה לתרבות הישראלית של העידן הזה. הנה דוגמה מובהקת. ברדיו מתנגן שיר: "ה' יתברך תמיד אוהב אותי". יש שמרגישים שזה ההמנון הישראלי של ימי המלחמה. סימן מובהק למה שקורה לחברה הישראלית בתקופה מטלטלת. לא מעט מהם מרגישים שהשיר הזה מבטא את הרגשתם – בערך רבע. ויש ישראלים שהיו רוצים שהשיר יבטא את הרגשתם – זה מה שהם שואפים להרגיש – והם בערך עוד 17%.
אבל יש גם לא מעט ישראלים שמנוכרים אליו, או מרגישים שהוא אפילו מרגיז אותם. הם קרוב לרבע. ואם להתמקד בקבוצת היהודים הגדולה ביותר – החילונים – יותר משליש מהם בישראל אומרים שהם לא מרגישים שהשיר מבטא את הרגשתם, או שהוא מעצבן אותם. רק 5% מהם אומרים שהוא מבטא אותם (הקבוצה הדומיננטית, כשליש, אומרת שזה פשוט שיר שמח "שמתאים לימים האלה").
למה חשוב להסביר את כל זה? מכמה סיבות. קודם כל, זה מעניין. החברה הישראלית עוברת טלטלה, ויש משמעות לתיעוד שלה. יכול להיות שהיא קצרת טווח, יכול להיות שתשפיע על דמותה של ישראל לשנים רבות קדימה.
ועוד: זה מלמד על כך שישראל לא הולכת בכיוון אחד, מה שהיה יכול להיות נוח למדי, כי היה תורם להומוגניות שלה ואולי מרפה חלק מהמתח החברתי. ישראל הולכת בשני כיוונים מנוגדים, שמבטיחים, או לפחות מגבירים את החשד, שהמתח יעלה. החילונים ירגישו שהמדינה סביבם נעשית מסורתית יותר, ומצוקתם תגבר. כל האחרים ירגישו שהמדינה נעשית מסורתית יותר, ויניחו שזה מכשיר מהלכים שמעגנים את המסורתיות המתחזקת, כי זה מה שהציבור רוצה (דוגמה: חוק המזוזות).
המסקנה שלי מכל זה היא שמוטב להיזהר במסקנות נחרצות או בחגיגות מוגזמות. קודם כל, כי התהליך עוד בראשיתו, והעובדה שאינו סוחף את הציבור החילוני מלמדת על האפשרות שזה תהליך שלא ישנה מהותית את מצבה של ישראל. וגם כי התהליך לא אחיד, וגם מי שרוצה לראות ישראל מסורתית יותר צריך להביא בחשבון שיהיה לזה מחיר, לא בהכרח רצוי, של ישראל מתוחה יותר.
יפתחו באש?
כמה מהדוברים מנסים להציע שכן, אבל לא בטוח שההצעות שלהם מעשיות. לא בטוח שהיהודים יכולים להציל את המערב – בהנחה, שגם עליה צריך לקיים דיון, שהמערב אכן זקוק להצלה – ולא בטוח שהם יכולים להשלים גם משימות צנועות בהרבה מהצלת המערב.
נתמקד באחת: עזה. לאברמס יש תשובה קצרה על השאלה איך צריך לחשוב על הכוח הבינלאומי שאמור להשתלט עליה, לנהל אותה, להעביר אותה ממציאות אחת למציאות אחרת. התשובה הקצרה שלו גם היא בעצם שאלה קצרה: "האם תפתחו באש?".
זאת השאלה – השאלה למפקדי הכוח הבינלאומי. האם תפתחו באש כאשר תראו מולכם פעילי חמאס חמושים? האם תפתחו באש כאשר תגלו שמישהו מעביר משלוחי תחמושת אסורים? האם תפתחו באש כאשר תיתקלו בהתנגדות לביצוע המשימות שלכם?
הוא לא אמר את זה, אבל נדמה לי שמדובר בשאלה רטורית. ברור שלא יפתחו באש, ולכן ברור למדי שהכוח הבינלאומי שאמור לשנות את עזה הוא לא יותר מאשליה שנמכרת לילידים תמורת הסכמה להפסיק לריב. "בטווח הבינוני אין סופים שמחים בעזה", אמר אברמס לקהל מאזיניו, בעיקר יהודים, אך גם נוצרים אוהדי יהודים ואוהדי ישראל. "מה שאנחנו רואים עכשיו, זה מה שיהיה שם לזמן ארוך".
הפרדוקס הסעודי
בגין עשה כל מה שאפשר. רייגן זיהה מבחן למנהיגותו: הוא לא יאפשר לישראלי הקצת היסטרי למנוע ממנו לממש את המדיניות שלו. במבחן ההצבעה בסנאט, רייגן ניצח. זה תבע ממנו מאמץ וריכוז, אבל הוא ניצח. מאז, ישראל איבדה השפעה באמריקה, הסעודים צברו השפעה.
היו עליות ומורדות – ישראל הגיעה לשיא כוחה בשנות ה־90 ובעשור הראשון של שנות ה־2000. הסעודים איבדו השפעה אחרי פיגועי 11 בספטמבר, וצברו אותה מחדש, בהדרגה. אחר כך שוב איבדו אותה, לזמן קצר, בגלל חיסול מיותר שמקורו נחשף. עכשיו הם שוב מתקבלים כאן בכבוד.
כוחם גדול מכמה סיבות. הראשונה – ממשל דונלד טראמפ הוא ממשל שממוקד מאוד בהזדמנויות עסקיות, והסעודים מספקים לא מעט כאלה. השנייה – ממשל טראמפ מתעניין הרבה פחות בשאלות של משטר, זכויות אדם, דמוקרטיה. לסעודים זה נוח. השלישית – ממשל טראמפ צריך סיוע בקידום סדר היום שלו במזרח התיכון. הסעודים מסייעים, בזהירות. הם מסייעים מספיק בנדיבות כדי שהממשל ירצה להמשיך להתקרב אליהם. הם מסייעים מספיק בקמצנות, כדי שהממשל יצטרך להציע עוד ועוד מתנות והטבות בתקווה שהסיוע יגדל.
סיבה רביעית – הסעודים חוששים פחות מבעבר מאיראן. כאשר איראן נראתה כמדינה מתחזקת במידה מאיימת, לסעודים הייתה סיבה לשתף פעולה ככל שנדרש ובלבד שאיראן תיבלם. מרגע שאיראן, לפחות חלקית, לפחות לזמן מה, נבלמה – מרגע שחגורת האש האיראנית, של החות'ים, חיזבאללה, חמאס, נחלשה – הסעודים מרגישים נינוחים.
מדד הפחד יורד, והסעודים פחות לחוצים להדק את שיתוף הפעולה שלהם עם מי שפחות נוח להם לשתף איתו פעולה. זה כולל, כמובן, את ישראל. ובמילים אחרות: כשישראל מוכיחה יכולת להכות באיראן, וכך מחלישה אותה, היא באופן פרדוקסלי לא מחזקת, אלא דווקא מחלישה את הרצון של הסעודים להתקדם ליחסים הדוקים יותר.
הוא מעדיף לקבל הנהגה סורית לא מושלמת, מאשר לתדלק מלחמת אזרחים שתחמיר את המצב באזור. הוא מעדיף להגיע לפשרה לא נוחה עם איראן מאשר להתעמת איתה". גם את המלחמה בעזה הוא מוכן לסיים "בתנאים שאינם אידיאליים". "הסעודים", כותב רטני, "לא התנתקו לגמרי... אבל עיקר ההתמקדות שלהם... הוא בבניית עתידה של ארצם ולא בפתרון הבעיות של מדינות אחרות".
כל זה מוביל למקום שבו נמצאת ישראל מול הסעודים. יש לה מעט מנופי לחץ. יש לה מעט דרכים לשכנע את הסעודים שיחסים הדוקים יותר הם "אינטרס סעודי" ראשון במעלה. מי שיכול לקרב את הסעודים לישראל הוא הנשיא האמריקאי, והמחיר שיצטרך להציע כדי להצליח במהלך כזה עלה בחודשים האחרונים.
יחסים עם ישראל? את החשאיים אין בעיה להמשיך לקיים, על בסיס צורך ביטחוני של שתי המדינות. את הגלויים אין סיבה לקדם. ואם טראמפ מאוד רוצה בזה, ואם ישראל מאוד רוצה בזה, הסעודים בעמדה נוחה לתבוע ויתורים ישראליים משמעותיים.
רק הסכמות ישראליות שייראו ויישמעו כמו חידוש מדיני, יאפשרו לסעודים לטעון שיש טעם בהתקדמות, יאפשרו להם להגן עליה בפורומים בעולם הערבי. כמובן, ישראל לא מסתמנת כמי שמוכנה למהלכים הצהרתיים כאלה. אז הסעודים לקחו חצי צעד לאחור. גם בגלל הקושי הישראלי לשלם – אבל בהחלט לא רק בגללו.
התרעות פיקוד העורף