בינואר 2023 פרצה לחיינו ההפיכה המשטרית ואיתה המחאה האזרחית הגדולה, העוצמתית, ואם תרשו לי גם המרגשת והמכוננת בתולדות ישראל. מיליוני אזרחים השתתפו בה. היא נמשכה כמעט שנה, כמעט כל יום, כמעט בכל מקום. הפגנה של 100 אלף איש נראתה פתאום צנועה, מול ערבים רבים שבהם מאות אלפי ישראלים גדשו את הרחובות בעשרות מוקדים.
ואז באה המלחמה. המחאה הוקפאה. אחר כך חזרה, בקונטקסט אחר, עצוב וטרגי בהרבה. מחאת החטופים, מחאת ועדת החקירה. ועדיין, בלי אלימות. וטוב שכך.
להפך: ממשלה ששריה התעוררו כל בוקר לעבודה כדי להועיל למדינה, לא לעצמם. ממשלה ששיפרה מאוד את הביטחון, שיקמה את הכלכלה, הובילה את ישראל להישגים והביאה את מעמדה הבינלאומי של המדינה לשיאים חדשים. ממשלה שלא קרה בה שום אסון. לא צבאי ולא אזרחי (שני האסונות האזרחיים הגדולים בתולדות המדינה אירעו במשמרת של נתניהו: השריפה בכרמל ואסון מירון). ולמרות זאת, ספגה השפלות, רדיפות, קללות וצווחות מהרגע שבו הוקמה.
לעומת זאת, הממשלה שבאה אחריה, ממשלת ישראל הנוכחית, פתחה את הקדנציה עם ההפיכה המשטרית, שלא עמדה למבחן הציבור. קמפיין הליכוד לא כלל מאומה על האפשרות שיריב לוין ינסה להשתלט על הדמוקרטיה ולמנות את שופטי ישראל בכוחות עצמו, שבוע אחרי הרכבת הממשלה. ההירתמות של מיליוני ישראלים למחאה נגד מה שהם ראו כהרס הדמוקרטיה הייתה אותנטית, עממית, חוצת מגזרים, גילים, צבעים ואמונות. ואחר כך, בא אסון 7 באוקטובר.
אין בעולם מדינה שבה הרחובות לא היו בוערים (מטאפורית) אחרי שני מגה־אירועים מהסוג הזה, שניהם באחריותה הישירה של הממשלה. אין בעולם מדינה שבה הממשלה לא הייתה מתפטרת אחרי אסון כזה. אין בעולם מדינה שבה לא הייתה מוקמת ועדת חקירה ממלכתית על פי חוק. ועדיין, אני מזהה אנשים שמאשימים את המחאה, במקום את הממשלה, בחוליי המקום הזה.
והכי מדהים זה שיש כאן לא מעט אנשים שמתרעמים על כך שלא כולנו חושבים שצריך להודות לנתניהו על כל הטוב שהורעף עלינו בשלוש השנים האחרונות. ויש כאן אפילו, שומו שמיים, כאלה שמעדיפים לשרוק בוז כששמו מושמע בכיכר. בקרוב, גם זה כבר לא יהיה אפשרי.
התרעות פיקוד העורף