בעקבות ביקוריי בשבועיים האחרונים בשלושה ניחומי אבלים שונים, חשתי צורך להתעכב לרגע על העניין הזה שנקרא שבעה. כשאני מגיעה למפגשים המנחמים, מלבד תחושת עצב גדול, מחנק בגרון ובכי לעתים, יש מחשבה טורדנית במיוחד שלא עוזבת אותי לאחר הביקור, מלבד המחשבה על המשפחה, והיא - מה יקרה כשאני אמות, מה יגידו עליי?
הפסיכולוגים בגרוש ישאלו האם אני דיכאונית, אחרים יגידו שזו מחשבה מאוד סוציומטית, אבל אף אחד מזה אינו נכון עד הסוף. הנקודה היא שתמיד לאחר הביקור בשבעה, אני מדמיינת את ההלוויה שלי, מי יגיע ובעיקר מה ייאמר, וכאחת שהכתיבה בדמה, רציתי לעשות חיים קלים לנותרים אחריי. ברור לי שחיים כל הזמן ומתים פעם אחת ובכוונתי להישאר כאן איתכם עוד לפחות שמונים שנה על הכדור, ובכל זאת החלטתי להשליך קולמוסי. אל דאגה, תהנו ממני עוד הרבה זמן, כל עוד זה תלוי בי. אבל הנה ליתר ביטחון:
משפחתי, חבריי, מכריי, אהוביי.
הגעתם לכאן היום כדי לחלוק לי כבוד אחרון ואני ממש מעריכה זאת שהתפנתם מעיסוקיכם השווים למשהו קצת עצוב. כדי להקל על הכאב אני מקווה שהצטיידתם בבקבוק שיכר, כפי שהייתי מדברת איתכם רבות אודותיו. על הקבר שלי אני מרשה להרים כוסית לכבודי. יש למה לשתות, יש למה לחיות, כנראה שגם היה למה למות.
אז אפרופו כבוד, תודה על הכבוד. לחייכם.
דבר ראשון חשוב לי שתדעו שאני אוהבת אתכם. אתם נמצאים פה, באתם לפרגן לי בסלפי האחרון ( זוכרים מה זה?), ובטוח שאם אתם כאן הייתם חלק אדיר מחיי, בחיי. תודה על זה.
רציתי לומר תודה על חיים מלאים בחוויית, על צחוקים, חיוכים, אתגרים, בכי וחיבוקים.
שתדעו שהיו לי חיּים יפים, למדתי מלא, רקדתי לא מעט, צחקתי, כעסתי, נפלתי וקמתי. חינכתי, חונכתי, עבדתי במשרות מעניינות ובעיקר לא הפסקתי לשאול שאלות, תמיד. יודעת, לעתים זה היה חופר, מתנצלת. אבל זאת אני. לרגעים היו צוחקים עליי שאני כמו הפרסומת של הילד מהכללית ששואל "למה". זאת הייתה חדוות קיומי, בין היתר. לשאול שאלות מעצבנות, כן הייתי לעתים קרציה, מודה. לרוב זה עזר לי בחיים.
חשוב לי שתדעו שניסיתי עם השנים להיות פחות פולניה באופי, ולהישאר פולניה במוצא, ותו לא, לא בטוחה שזה הלך לי תמיד לגמרי. ניסיתי פחות לקנא באנשים ויותר לקנא לבריות. לקבל השראה, ליצור, לעשות פעולות לשינוי, כשראיתי דברים שאני רוצה. דבר נוסף שאני דווקא די גאה בו - האגו שלי תמיד היה בצד. לא הייתה לי בעיה לבקש סליחה, בכלל בקשת סליחה מורידה להבות, שיחה פנים מול פנים עוד יותר. אני לא הולכת לעשות לכם "המדריך לחיים הטובים לאחר מותי", אבל זאת המלצה חמה ככה על הדרך. לגשר על פערים. דווקא האנשים שרבתם איתם, תיפגשו בהם יותר פעמים באקראיות. לא חקרתי את המשפט הנ"ל סטטיסטית, אבל תצטרכו לסמוך עליי בעניין הזה.
אשמח אם תזכרו שניסיתי לשמור על אורח חיים בריא וגם בימים שלא הייתי פיזית רזה, אכלתי כמו בר רפאלי, דווקא בימים שעובדתית מסת השריר שלי הייתה גבוהה וביחס ישר אחוזי השומן נמוכים - הרגשתי כמו שרק ופיונה ביחד. אל תיקחו ממני דוגמא בעניין הזה. היה אוקסימורון רוב חיי בין משקלי לבין מראי לבין תחושתי. עם השנים, אולי מאוחר מדי, הבנתי שהזמן לאהוב את עצמי הוא כל הזמן.
אני חושבת שסך הכל הייתי בן אדם שמח, מצחיק וחיובי, גם כשהיה די חרא, וכמו כולנו, גם אצלי הבאסה ביקרה לעתים.
הרשיתי לעצמי לבכות, ולרדת וזכרתי גם לעלות אחר כך. באופן מובן הבכי אל הכרית לא היה יכול להימשך זמן רב מדיי. תמיד הייתי חייבת להתרומם. בשביל כולם ובעיקר בשביל עצמי.
לא רציתי לסיים בנהי, אבל אני חייבת רגע לעשות זום אאוט חיים שכאלה. תודה להוריי, אחיותיי, בעלי וילדיי, משפחתי הגרעינית והמורחבת וחברי הלב שלי, שנתתם לי טעם אדיר לחיי. לימדתם, עצבנתם, הצחקתם ובעיקר חיבקתם.
ולסיום - דבר קטן - תהיו טובים. לעצמכם, לאחרים. ותטיילו הרבה בארץ ובעולם. זה ייתן לכם השראה, זה יצבור לכם זיכרונות בנפש.
האמינו לי.
אני הייתי אני. אתם הייתם אתם. תבואו לבקר לפעמים ותזכרו שגם כשאני מתה, אני הכי חיה שיש.
אה - ואם אפשר ציטוט של אחד משיריו של שלמה ארצי על מצבתי, שיתאים לאירוע.
אוהבת.
התרעות פיקוד העורף