מדובר בשיח שמדרדר את הוויכוח לשנאה אישית. עיתונאים מסומנים כ”בוגדים”, “סוכני כאוס”, “אויבי העם”. לא נאמר על עיתונאים שהם טועים, אלא שהם מסוכנים. לא שעמדתם שגויה, אלא שיש לחסל את השפעתם. מכאן, הדרך לאלימות פיזית קצרה ומסוכנת. זו איננה השערה תיאורטית. זו היסטוריה ישראלית מוכרת וכואבת.
כשעיתונאים נדרשים למאבטחים, כששמותיהם מופיעים בפוסטים מאיימים ופניהם מתנוססות על כרזות שנאה, זהו שינוי תודעתי מסוכן. וכשהמנגנונים שאמורים לבלום את התופעה שותקים או מהססים, הסכנה כפולה.
כאן טמון השבר. ברגע שעיתונאי שואל את עצמו “האם זה שווה את המחיר האישי”, חופש הביטוי נסדק. הדמוקרטיה אינה נעלמת ביום אחד. היא נשחקת בקצב איטי דרך פחד, דרך הסתה, דרך השתקה. המאבק עליה אינו סיסמה, הוא חובה אזרחית.
התרעות פיקוד העורף