לצד העיסוק המקצועי, ריחפה בחלל כל היום שאלה אחת, פשוטה ומטלטלת: איך ייתכן שב־2025 עדיין צריך להילחם על זכות בסיסית כמו שוויון? נכון, ישראל עשתה בשני העשורים האחרונים צעדים משמעותיים בנושא אנשים עם מוגבלויות: העלאת המודעות לנגישות, בניית מבנים נגישים ושינויי חקיקה. אבל התמונה הכוללת רחוקה מלהיות מספקת. למעלה מ־1.6 מיליון אזרחים – כ־20% מאזרחי המדינה – עדיין נאבקים יום־יום מול מערכת בירוקרטית חסרת חמלה, מול חינוך מיוחד שנמצא במשבר ומול מדיניות מתעלמת.
אחד הדיונים שנכחתי בהם עסק במצב הרשויות המקומיות בשעת חירום בנוגע לאוכלוסיות עם צרכים מיוחדים. עלתה שם שאלת הנגישות במיגוניות ובמרחבים המוגנים – בעיה שכבר שנים זועקת לשמיים. כשנציג משרד הרווחה ענה על הטענות במשפט "בעיית הנגישות היא בעיה כלל־מדינתית", הבנתי שלא באו לפתור, אלא להסביר למה אי אפשר לפתור.
ומה לומר כשאותן תקנות לשעת חירום, שהיו אמורות להסדיר את הנושא, מונחות כבר כמעט 20 שנה על שולחן הכנסת בלי שמישהו יזיז אותן קדימה? שנים שבהן התרגלו במשרדי הממשלה לכך שבעיות של אנשים עם מוגבלויות יכולות להמתין. רק שהחיים – ודאי במלחמה – אינם ממתינים.
חדרי הוועדות היו ריקים כמעט מחברי הקואליציה, וזו לא הייתה טעות, תקלה, או תוצאה של עומס. זו התעלמות. במקום שבו היה צריך לראות מחויבות, קיבלנו שתיקה. במקום אחריות – הפקרה. הריק הזה לא היה רק פיזי. הוא היה מוסרי. הייתה בו הצהרה: "אתם לא באמת מעניינים אותנו". זה אולי נשמע קשה, אבל זו האמת בשטח. אנשים עם מוגבלויות טובים לקמפיינים, לסרטונים ולפוסטים. אבל כשמגיע הזמן להופיע, לעבוד, לשמוע, להתמודד – רבים פשוט לא באים.
זה מביא אותנו למושג שאנחנו חייבים להפסיק את השימוש בו. אנשים עם מוגבלויות אינם "אוכלוסייה מוחלשת". הם אוכלוסייה שדורשת יותר – יותר קשב, יותר התאמות, יותר מדיניות, יותר מחויבות. וזו אחריות של מדינה, לא עשיית טובה. למי ששכח, רוב המדליות שלנו במשחקים האולימפיים שייכות למשלחת הפאראלימפית. ביכולות, בעוצמה, בנחישות – אין אוכלוסייה חזקה מזו. אנחנו נמשיך להיות שם. נמשיך להילחם. נמשיך לצעוק בקול את מה שחייב להיאמר. ויש דברים שגדולים מכל פוליטיקה.
התרעות פיקוד העורף