למוכתר יש תשוקה בלתי נגמרת למצלמות ולמהומות. היא לא באה לפוליטיקה או לליכוד - או השד יודע באיזו אידיאולוגיה היא אוחזת כרגע - כדי להיות שליחת ציבור אותנטית, להשפיע או לעזור לאיזה מגזר. הסיבה היחידה שיש לה במה היא שתאוות הפרסום שלה פוגשת את הרדיפה של אנשי התקשורת אחר טראפיק.
נראה שמוכתר היא בחורה אינטליגנטית ומוכשרת, ולכן אפשר רק להצטער על זה שאין בה מידה של חיבור אמיתי או דאגה כנה למשהו. היא הפכה עצמה לכלי ריק שעובד באינטנסיביות על ניוטרל. כמו טורבינה שלא מחוברת לכלום. היא לא באמת מפגינה ולא מוחה. יותר מהכל היא זועקת לעזרה. זה לא קשור לביבי או לפוליטיקה, אלא למצוקה שבה היא נמצאת. היא משוועת ליחס. הרבה, מהר וכמה שיותר.
אין לה דעות אמיתיות משל עצמה, היא חוזרת על קלישאות חבוטות בדציבלים גבוהים ובקצב מסחרר. להגיד על משפט נתניהו "התיקים תפורים", זו לא ביקורת על המערכת המשפטית אלא טענה ששמעה בבייס. בכתבה בשישי בערוץ 13 ביקשו ממנה לפרט, להדגים ולהסביר. היא ענתה: "ראש הממשלה שלנו הוא המנהיג הכי גדול, ואני חושבת שמגיע לו הטוב מהכל". זו התובנה המשפטית שלה על תיק המתנות.
בנוסף, היא סובלת מבעיית חיבור למציאות, היא עפה על עצמה ומשוכנעת שאפשר לנהל את העולם מהטיקטוק, אבל הרוב המוחץ של התגובות אליה שליליות. וכאן אפשר לחוש צער עמוק עליה באופן אישי ועל דור פוליטיקאים שמקדש רק את השלילי: אם את כל כולה הייתה מתעלת למקום אחר, רציני, אם הייתה משקיעה בהבנה של הבעיות, בחשיבה על פתרונות, אם הייתה מתייעצת, לומדת - היא הייתה יכולה להיות מתמודדת מעולה לכנסת.
מוכתר הייתה יכולה לרוץ על טיקט החדשה הצעירה הכריזמטית - ה"זוהרן ממדאנית" של המזרח התיכון. במקום זה היא מתמידה בלהישאר רדודה ולא ראויה.
התרעות פיקוד העורף