את לא לבד | מרסל מוסרי

למתי שאני שוכנת לבדי בתוך צריף עץ ישן, נצמדת לחלון היחיד שהיה בו ומביטה דרכו. ברדיו המקרטע שנח על השולחן, אמר הקריין שהגל הגדול שעליו דובר בחודשים האחרונים אוטוטו מגיע ושיש להיות איתנים, לקחת הרבה אוויר וכמו שהוא בא - כך הוא יחלוף.

אני זוכרת שלמרות האימה, משהו בי היה איתן לקראתו, כי ידעתי שבתי לא נמצאת איתי וזו רק אני מולו. כשהקריין סיים לדבר, הרדיו נדם ובמקומו, מרחוק, נשמע הגל קרב לעברי וקולות אנשים צועקים ואז שותקים מלווים אותו. לקחתי נשימה עמוקה ושחררתי אותה, כי הוא טרם הגיע, ועוד אחת, וגם אותה שחררתי.

ואז ראיתי אותו מולי. הוא היה בן כמה עשרות מטרים, השעה הייתה שעת לילה, מה שיותר הבהיל, אין דבר שיותר מפחיד אותי מהים בלילה. ושיערתי לעצמי שלא אצליח לעצור נשימה לכל כך הרבה זמן, גם אם אקח אותה חצי שנייה לפני שהוא חובט בי ומסחרר אותי בתוכו.

ואז הוא הגיע. שטף את כל הצריף ופירק אותו לחתיכות, ואני בתוכו מסתחררת וידיי ורגליי זזות לכל כיוון, וכשאני מעיזה לפקוח עיניים, אני רואה את בתי, איך זה ייתכן? היא לא הייתה איתי בבית, אין לי זמן למחשבות, אני שולחת יד אליה, ומושכת אותה בקושי אליי, מרימה אותה גבוה ויותר גבוה, מנסה שיפגוש בה האוויר ושתינצל. וכשלי נגמר האוויר, אני לא יכולה להתמודד יותר עם החלום הזה ומתעוררת במיטתי.

אני לוקחת שני דקסמול קולד, מתיישבת על הספה, והקור נכנס לי לעצמות. מפזר החום נדלק בפעם הראשונה לעונה הזו, ואני מחבקת אותו כל כך חזק, עד שהפסים שלו עושים לי כוויות בידיים. עוד חצי שעה חולפת ואני מעיפה את המפזר ממני, מתפשטת עד התחתונים ומדליקה מזגן. השעה 4 בבוקר.

מתחילות לי דקירות חזקות מאוד ברגליים, זרמים בכל הגוף והרגשה נוראית. אני יודעת שיש וירוס שמסתובב עכשיו, חלק אומרים שהוא מאוסטרליה, חלק אומרים שזו שוב הקורונה, חלק אומרים שהקפלניסטים מפזרים את זה באוויר, וחלק מספרים שביבי הביא את זה מארצות הברית. מה אכפת לי, בעוד שעתיים אני צריכה לקחת אותה לגן ולא מסוגלת אפילו לקום לשירותים. הגוף שלי מושבת.

בבוקר היא מתעוררת. אני עדיין ערה, שוכבת על הספה, מזיעה לרגע וברגע האחר קופאת מקור. “אמא, למה לא דגדגת אותי במיטה?", היא שואלת ומביטה בי מבין רעמת תלתליה. כך אנחנו פותחות 90% מהבקרים שלנו, אני מדגדגת אותה בעדינות עד שהיא מתעוררת ואז בוחרות חליפה או שמלה לגן, קשת או סיכות, משחת שיניים בטעם תות או וניל והליכה רגלית לגן או נסיעה ברכב, אני אוהבת רכב, היא אוהבת ספורט, לא מבינה מאיפה המזוכיזם הזה.

“גפן, אמא תכף תיקח אותך, את רוצה טאבלט?", אני שואלת אותה. “יום שבת היום?", היא לא מבינה. “קחי טאבלט", אני אומרת ועוצמת עיניים. אף פעם לא עשיתי את זה בכזו מהירות, בטח לא לפני שהגשתי לה מאכל או משקה קודם, לא יודעת מה זה הווירוס הזה ומה הוא הכניס לי לגוף.

עוד חצי שעה חולפת ואני מקיאה את חיי. “אמא, את בסדר?", היא שואלת מהחדר, “אפשר אקטימל?". “כן, גפן, רגע", אני אומרת לה ומנסה לנקות את עצמי. עוד עשר דקות חולפות ואני שבה לספה מבלי שהבאתי לה אקטימל. מסכנה, אני נשכבת ולא מצליחה לקום, שולחת את ידי אל הטלפון ובפעם הראשונה בחמש שנות אמהותי אני לא מטלפנת לאמי בשעת חולי. מה הייתי נותנת כדי לעשות כן.

“בטח בטח, אני בדרך", הוא קובע ומנתק. בינתיים, מטלפנת אליי טלי, בת זוגו, אחת מהנשים היותר טובות שיצא לי להכיר. פעם גפן שאלה אותי אם אני אוהבת את חברה של אבא, משהו היה נראה לה מוזר. “מי שאוהב אותך, אמא אוהבת אותו, נכון?".

“אה, נכון", היא נזכרה במשפט שאני מדקלמת לה מיום לידתה, אבל את טלי אני אוהבת בלי קשר. “מרסל? מה קרה? גור בדרך אלייך", היא אמרה, “תישארי איתי על הקו". לא יכולתי לדבר. רק היא דיברה. בקושי לפקוח את העיניים יכולתי. רבע שעה אחר כך, אולי חצי שעה, הוא נכנס והיא ניתקה.

גפן יצאה מהחדר וראתה את אבא שלה אצלנו ובידו שקית עם ירקות. “אבא?", היא נקרעה מצחוק מובך ולא מבין. היא גם לא הלכה לגן, גם קיבלה טאבלט על הבוקר, ואבא שלה בפתח? לדעתי הדבר הבא שהיא ציפתה לראות זה חד־קרן מעופף, מנופף לה לשלום מהחלון.

גור ניגש, הניח יד על מצחי. “איכס, את מזיעה", אמר, תמיד הוא ידע להגיד את המילים הנכונות, “אבל זה טוב, יורד לך החום, איפה יש סירים?". וניגש למלאכה. הוא קצץ, חתך, תיבל ואפילו הנמיך את האש. “תכף יהיה לך מרק", אמר. בינתיים הגיש לי תה עם ג'ינג'ר, דבש ולימון. “תשתי הכל", ציווה ונתן לי עוד שני כדורים.

שעה אחר כך הוא וגפן ארזו תיק עם בגדים, צעצועים וספרים ויצאו מהבית, לא לפני שווידא שסיימתי את התה. שלושה ימים הוא וטלי טיפלו בה, אני יודעת שזה נשמע ברור ונדרש, אבל אני לא רגילה לזה.

שלושה ימים שכבתי על המיטה ולא הצלחתי לזוז, בלילה היו לי הזיות מתוך חום שעלה בשינה, פעם אחת אפילו צעקתי משהו לאבא שלי בחזרתיות, עד שהתעוררתי והבנתי מה אני עושה. איזה בושות מהשכנים, אני חדשה פה.

אחרי שלושה ימים קמתי על רגליי, נכנסתי להתקלח, אווררתי את הבית, טלפנתי לגור אמרתי לו שגפן יכולה לחזור. “קחי לך עוד יום, היא בסדר גמור", הוא אמר. שכבתי על הספה ונרדמתי שוב. את היום הזה הבטחתי לעצמי שאפחית לו מהמזונות.

“כל משבריך וגליך עליי עברו", נכתב בתהילים. אחת המשמעויות היא: חוויתי כל כך הרבה משברים עד שאני יכול להזדהות עם ייסורי האחר. אז הזדהיתי עם החולי שלה כל השבוע, וקיבלתי גם אני את אותו החולי כפול שש, אבל בסוף הגל הענק עבר, הדלת נפתחה והיא רצה אליי, חייכתי אל הגרוש שלי ושמחתי שיש לי פרטנר, ובחלון, ואתם לא חייבים להאמין, הופיע חד־קרן צבעוני ועשה לי שלום.