פעם בשבוע יוצאת ענבל נחמד מבית החולים כדי להתנדב. בנה עידו, לוחם נח”ל שנפצע בעזה, מאושפז כבר שנה ועשרה חודשים בבית החולים שיבא. הוא עדיין נאבק על חייו, ומשפחתו צמודה אליו. כשמדברים על מנהיגות או על חינוך בזמן משבר, אני חושב על ענבל. הרי היא חווה משבר עצום ובלתי נגמר והיא מוצאת את הכוחות להיאבק למען בנה וגם את הכוחות כדי להתנדב ולהיטיב עם אחרים. זו הדרך שלה.
ענבל נחמד היא אשת חינוך ותיקה. עד סמוך לפציעת בנה היא ניהלה בית ספר לנוער בסיכון. עכשיו היא שוהה לצד בנה ביום ובלילה, ופעם בשבוע נודדת עם יותר מאלף מתנדבים שהתקבצו סביבה בין בארי למטולה, בין כיסופים לסורוקה.
מדינת ישראל שרויה במשבר עמוק. בתוך המלחמה הקשה והארוכה מול אויבינו מבחוץ, והקיטוב העמוק בתוכנו, מזדהרות דמויות מופת. דווקא כשחלק גדול מההנהגה אינו מתעלה לגודל השעה, אנשים מן היישוב מתגלים במלוא גדולתם.
ענבל, כמו רבים וטובים אחרים, מבינה שמול האויבים מבחוץ צריך להעמיד חברה מלוכדת, אנושית וסולידרית. כשהיא מנכשת עשבים ועוקרת קוצים בשמש הקופחת באחד מיישובי העוטף לקראת חזרת התושבים, היא לא שואלת למי הם הצביעו. היא מרגישה קרובה אליהם ומחויבת להם. כשהיא נאבקת על שיפור המענים ללוחמים פגועי ראש, היא מבינה שזה יכול לעזור ללוחמים אחרים. בתוך החשיכה הגדולה שנחתה עליה, היא מנסה לזרות אור. יש נוכחות רבה, כמובן, לצער ולכאב. אבל גם לטוב ולתקווה יש נוכחות משמעותית.
כך גם אצל שרית זוסמן, שאיבדה את בנה בן ז”ל, ומאז, לצד הגעגוע העז היא נאבקת כדי שנדבר בצורה נקייה וראויה יותר. או אצל דנה סיטון, שאיבדה את הוריה ז”ל, את אחותה שירי ז”ל ואת אחייניה אריאל וכפיר ז”ל, וחזרה עם בעלה אלעד לעבד את אדמות הנגב המערבי. וגם אצל מזי אילון, שבעלה טל ז”ל, מפקד כיתת הכוננות של כפר עזה, נפל בהגנה על הקיבוץ. מזי כבר מכינה את ביתה בקיבוץ כדי לחזור אליו והיא סיפרה לי שדווקא ילדיה הם שדוחפים לשוב הביתה.
חינוך ומנהיגות בזמן משבר משמעותם מאבק מתמשך על התקווה. מאבק מתוך הכרה במה ששבור ובכל מה שאיבדנו, מתוך הבנה שלפעמים לב שלם הוא לב שבור ומתוך אמונה עמוקה שהעתיד נמצא בידיים שלנו.
התרעות פיקוד העורף