הרחיקה לכת, כהרגלה, החוכמה היהודית העתיקה, שאמרה כי צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים. שכן גם אם מדינת ישראל, בוודאי בהנהגתה הנוכחית, אינה צדיקה כלל, נראה שהיא נהנית לעיתים מפירות שמניבים עבורה כוחות חיצוניים.
הדרך לשם, כמובן, ארוכה וקשה, וכפי שאומרים בני ישראל, עוד חזון למועד. ועם זאת, בלפיתתו המדרבנת והחונקת משהו של המלמד, ר’ טראמפ, עשויה ישראל לחשוב מחוץ לחדר ולהתקדם אל פתרון בדרכי שלום – עם המהפך המחשבתי המתחייב, המחיר הבלתי נמנע שיש לשלם, ואף הסיכון שיש לקחת. כל זאת, פשוט, כי אין ברירה אחרת – דמוגרפית, מדינית, ביטחונית ובטח מוסרית.
שוב, האמירה הישראלית המחוספסת והנחרצת, “ערבים מבינים רק כוח”, מתגלה לא רק בגזענותה המובנית, אלא באירוניה המביכה שלה. פעם אחר פעם מתברר כי מי שמבינים כוח – אלים, או דיפלומטי – הם דווקא, אבוי, אנו, הישראלים. ודוגמאות לא חסרות.
כי בואו, נהיה כנים: אם לא מאלצים אותנו, אנחנו לא פועלים. גוררים רגליים, מושכים כתפיים, מגלגלים עיניים, “מנהלים את הסכסוך” – ובכל מקרה, תוחבים את הראש במעמקי החול המזרח־תיכוני. ורק כשהאש – החיה או המטפורית – מלחכת את קצוות גופנו, אנחנו מתעוררים. ומכירים. ומתפשרים.
התרעות פיקוד העורף