המונית ירדה לשוליים, ואני יצאתי ממנה באמצע נתיבי איילון והתחלתי ללכת ברגל. לא הייתה לי ברירה. הנהג לא הסכים להעביר את הווליום של הרדיו למספר זוגי. הוא אמר שזה טיפשי מדי והוא לא מוכן לשתף פעולה עם השטות הזו ולכן הוא הולך להשאיר את הווליום על 11. היה לי ברור שמדובר בנהג שהתעורר על הצד הלא נכון והחליט שבא לו להתווכח היום עם כל מה שזז, אבל פשוט לא הייתה לי ברירה. המקום שבו ירדתי היה ליד היציאה למחלף ההלכה ואף שחשבתי שזה הולך להיות סיפור מהתחת תפסתי מונית נוספת די בקלות.
"איך הגעת לכאן?", שאל אותי הנהג המופתע. סיפרתי לו את האמת: שיש לי מין עניין אובססיבי-כפייתי עם מספרים זוגיים: אני צריך שכל מכשיר אלקטרוני בסביבתי שיש לו איזשהו מנגנון שכולל ספרות יהיה על זוגי. במזגנים הטמפרטורה תמיד צריכה להיות זוגית, במיקרוגל זמן החימום חייב להיות זוגי, בשעון המעורר השעה שאני מכוון אליה תמיד צריכה להיות זוגית, בטלוויזיה הווליום צריך להיות זוגי, וגם במערכות שמע זה הווליום. אם במקרה הווליום לא במספר זוגי, אני יכול להיטרף מזה (יותר ממה שאני כבר).
OCD או "הפרעה טורדנית-כפייתית" היא מסוג ההפרעות שאפשר להגיד עליהן שהן נמצאות בתחתית שרשרת המזון או ההיררכיה הפסיכיאטרית. כשהמשוגעים במחלקות מדברים ביניהם ואחד מהם נשאל מה הביא אותו לכאן, הוא לעולם לא ימנה את ההפרעה הטורדנית-כפייתית בתוך רשימת הדיאגנוזות שניתנו לו. זה משום ש-OCD, לפחות בעיני המשתגעים במחלקות, נתפסת יותר בתור הלצה פסיכיאטרית לא בתור הפרעה ראויה.
עד שזה יקרה, אכריז אני הקטן, כאן בצניעות, על כך שלאורך השנים סבלתי משלל גוני ה-OCD השונים. כיום אני חייב לומר שבמסגרת המגמה הכללית של חיי אני מוצא שככל שאני גדל בגיל כך אני הופך ליותר נורמלי ומשעמם, אני כמעט לא סובל מההפרעה הטורדנית-כפייתית, אבל לאורך השנים היו לי שלל חוקי OCD שניהלו את חיי.
כל פעם שחלצתי את הנעליים (לא משנה איפה ואילו נעליים אלו) הייתי צריך להניח אותן לכיוון מערב ובצורה כזו שהנעל השמאלית - במידה והן מונחות על הרצפה או על כל משטח ישר - תהיה שני סנטימטרים קדימה יותר מהנעל הימנית. כשהלכתי לישון תמיד וידאתי שהפתח של הציפה יימצא בצד השמאלי. כשנכנסתי למושב האחורי של כלי רכב, תמיד דאגתי לשבת במושב שמאחורי הנהג. וכשהתעוררתי בבוקר, תמיד קיפלתי את השמיכה בצורה כזו שהקיפול יפנה לצד שמאל כששמתי את השמיכה המקופלת על המיטה.
במדריך לסיווג הפרעות פסיכיאטריות כתוב שאחד המאפיינים שבעזרתם אפשר לסווג מישהו כסובל מהפרעה טורדנית-כפייתית קלינית הוא על ידי השאלה אם הוא מבזבז יותר משעה ביום על הטקסים שלו. אומנם במקרה שלי התשובה מעולם לא הייתה כן, אבל היו תקופות שזה התקרב לשם. כיום, מכל חגיגת ה-OCD נשארתי רק עם ההרגל המגונה והיחיד של המספרים הזוגיים.
הדבר היפה והנחמד ב-OCD זה שהוא מסדר לך ראיית עולם מסודרת פשוטה מאוד: אתה מביט על העולם מבעד לחוקים ולטקסים שאתה קבעת. אין אינפלציה, מלחמות, חיכוך חברתי, אין כלום. הכול נקבע ומוסבר על פי החוקים שאתה קבעת לעצמך. במקרה שלי על ידי מספר זוגי או לא.
הרבה יותר קל להסתכל על הדברים ולהסבירם לפי חוק זה או אחר שקבעת לעצמך מאשר להתחיל לנבור עמוק ולנסות להבין מדוע דבר כזה או אחר התרחש. אם דברים לא טובים קורים, יש להם רק הסבר אחד - זה קשור למספר אי-זוגי שהיה מעורב במציאות. כנראה ווליום שכיוונתי אליו ולא הבחנתי בכך שהוא אי-זוגי או משהו. לעיתים זה יכול להיות מוסבר על פי עצם זה שאנחנו נמצאים בשנה אי-זוגית, זה הכול.
התרעות פיקוד העורף