"מאיפה אתם?", שואל הרוקח בליסבון, אחרי שהסביר לי שאני יכולה להשתמש במרשם רופא כל עוד מדובר במדינה מהאיחוד האירופי. לכי תסבירי לו שבאופן עקרוני המדינה שלך היא סוג של חלק מהמפעל האירופי, אף שלא ממש מקבלים אותה. אנחנו באירוויזיון, ומדברים עלינו הרבה בהאג, כמעט אמרתי, אבל שתקתי. זה לא הזמן לבדיחות, ובכלל, אני מעדיפה שהוא ייתן את מה שצריך כדי לטפל בפריחה שהתפרצה על העור שלי.
תמיד זה קורה בחופשות. כבר באוויר, יחד עם ענן השלווה שמגיע הודות לנסיעה ארוכה יחסית, הרגשתי איך משתחררים ממני הרעלים. אבל הם היו כה רבים, שהגוף לא ידע להכיל אותם. "אוטואימוני", אבחן הרוקח כשראה איך אני פורחת ומתגרדת. "את בסטרס?", שאל, ולפני שהספקתי לענות הוא הוסיף: "למה סטרס? החיים יפים". למה באמת, החיים באמת יפים, תלוי איך מסתכלים עליהם.
"מאיפה אתם?", הוא שוב שאל, בקטע ידידותי ומנומס. "אנחנו מאתונה", יצא לי חרישית. לא יודעת למה אתונה. דווקא שם עדיין לא ביקרתי. אני לא יודעת למה לא אמרתי את האמת, או לפחות הבהרתי שאני מתל אביב, בלי לנקוב בשם המפורש ישראל. לעיר הזאת יש עדיין תדמית מגניבה. חוץ מזה, אני באמת מתל אביב וכבר אובחנתי וקיבלתי כדור ומשחה, מה הוא כבר יכול לעשות לי, בהנחה שיש לו אישיוז עם מה שקורה בעזה, להרעיל אותי?
לכאורה, זה היה אמור להיות קל. יש לי אזרחות פורטוגלית. אבל אני לא דוברת את השפה וכבר נפלתי עם הטעות הזאת כשניסיתי לומר בשמחה שאני "משלהם". והנה אני, כל כך קרובה ועם זאת כל כך רחוקה, ומה הסיכוי שדווקא עכשיו ניתקל בפורטוגלי שמדבר גם יוונית? ובכן, "יוונייה", צהל הרוקח, "איזה יופי", ואז החל לדבר ביוונית כאילו זו השפה השנייה שלו. "מתנצל", הוא אמר, "אני יודע רק מילים גסות". נשמתי לרווחה וחיכיתי לחשבון. ידעתי שאסתבך עם זה שוב, אחרי שלפני כמה חודשים הזדהיתי כספרדייה ברומא ונפלתי בשיחת חולין שנמשכה מעבר למילות הנימוסים שכולם יודעים.
"איך אומרים תודה ביוונית?", התעקש הרוקח. "כדאי שאדע כמה מילים שאינן קללות". מכירים את התחושה כשמכניסים את הראש מתחת למים? כל ההוויה שלנו נכנסת לבועה בהילוך איטי, דממה פתאומית מתפשטת בפנים, הגוף צף לו מנותק מהמתרחש בחוץ, ולכמה רגעים נדמה שהזמן קופא במקום. כך הרגשתי.
לא נעים לי. כל כך לא נעים לי. האינסטינקט האנושי והמתבקש היה לומר יפה תודה ופשוט לברוח. אבל אחרי שבחצי השעה האחרונה בן אדם זר יצא מגדרו ואבחן את מצבי הרפואי, זה לא מנומס. בכל זאת, פורטוגלית או ישראלית, יש בי עדיין הצורך הפולני לצאת בסדר עם כולם, בכל מקום בעולם.
הבטתי על בן זוגי, שהביט בי בחזרה באימה. ראיתי איך הוא מדפדף בכרטיסיות במוחו הקודח ומחפש את המילה המתאימה ביוונית. "אפחריסטו", הוא נזכר. תודה לאל, יצאנו בסדר. בפעם הבאה אני אומרת שאני מדרום אפריקה, לפחות שם מדברים באנגלית עם מבטא מוזר.
אם זה לא היה עצוב, אני מניחה שזה היה יכול להיות סיפור משעשע. אבל זה לא מצחיק אותי בכלל. זה עצוב ומבאס ואין לי מה לעשות עם התחושה הזו. אני זוכרת ימים שבהם הסתובבתי בעולם בגאווה ואמרתי שאני מישראל או לפחות מתל אביב. ידעתי שאני מוכנה לעמוד מאחורי המקום הזה, יהיה אשר יהיה.
לא פעם נכנסתי לוויכוחים עם אנשים שהיה להם מה להגיד נגד המדינה, והיו לי טיעונים מוצלחים להגנתה. ידעתי להסביר ולהראות את הצד האחר של המדינה שכל הזמן מדברים עליה בטלוויזיה. לא תמיד זה הצליח, אבל לא הייתי מוותרת בקלות, נלחמת עד המילה האחרונה.
כיום ישראלים מסתובבים בכל מקום בעולם בהמוניהם, ויעיד על כך נתב"ג העמוס לעייפה. גם אם זה לא בעונה ובאמצע השבוע. אבל ברגע שיוצאים מפה, לא מרגישים אותם בכלל. שזה טוב אבל גם רע. יכול להיות שאנחנו מגזימים, חושבים שהכל סובב סביבנו. בסופו של דבר, לרוב האנשים פשוט לא אכפת מאיתנו. מנגד, מי רוצה לקחת את הסיכון?
שלא באשמתנו, אין לנו רצון או יכולת להתאמץ כדי לשנות את הנרטיב והתפיסה עלינו מבחוץ. להראות בגאווה שהמדינה היא לא סך ההחלטות הכושלות של הפוליטיקאים שלה, אלא היא קודם כל האנשים שבה. האנשים עדיין מדהימים, אבל מעבר לכך, כנראה שבאמת אין כבר במה להתגאות.
התרעות פיקוד העורף