נחיתה בליסבון היא קצת כמו חזרה לבית ההורים. כלומר, לא במובן היהודי של חזרה לארץ שממנה גורשו, אי אז בימים, אבות אבותיי, אלא פשוט תחושה שמזכירה מעט את הרגשתי כשאני מגיע לחיפה: הרגליים כמו מכירות מאליהן את הדרכים, אף שהאנשים מסביב זרים.
אני כבר מכיר את בית הנתיבות (מילה ארכאית לימים שבהם אימצו כולם את המילה "טרמינל"), מנחש מהיכן תיסע המונית שתיקח אותי אל לב העיר, יודע כבר אילו מרחקים מיועדים להליכה בריאה ברגל ואל אילו יעדים כדאי להזמין "אובר". אבל בעיקר, כמי שהפסיק כבר לספור את ביקוריו כאן, אני מכיר את התוואי. שכן בליסבון עלול מה שנראה על המפה כמו מרחק הליכה קצר - להפוך למסע מפרך שכולל עליות וירידות בשיפועים חדים.
יש לי כבר בתי הקפה שאני מחבב, האטרקציות החיוניות שאראה למי שמתלווים אליי בפעם הראשונה, ושכונות המגורים שבהן אשמח להעביר חצאי ימים ללא מטרה מוגדרת, מנסה להיטמע בנוף האנושי, מאושר בכל פעם שמישהו פונה אליי בפורטוגזית.
בשעתו דיווחתי כאן על אודות לימודי הפורטוגזית שלי. ובכן, קשה לומר שלמדתי לדבר כהלכה, אבל בהחלט למדתי "לזייף" פורטוגזית: אוצר המילים שלי עודנו בסיסי ביותר, אבל קלטתי את הניגון, כך שאני יודע איך לגרום למילים הספורות שבפי להישמע כמעידות על שפה עשירה בהרבה מזו שאני מסוגל לה.
ולא רק בשפה אני נדמה לעשיר, כי ליסבון היא העיר שבה פורח האלטר אגו שלי, היא ארץ לעולם לא. אני מפלרטט כבר שנים עם הרעיון שיבוא יום ואשתקע כאן, אבל גם אם לא אעשה זאת לעולם, אני נהנה כהוגן מהרומן, שכן ליסבון היא מאהבת נדיבה: מקבלת אותי בכל פעם בזרועות פרושות לרווחה, מבלי לתבוע ממני למסד את הקשר.
רצה הגורל ובנפיקה, שאימצתי למועדון הכי אקסקלוסיבי בכדורגל העולמי, זה שכולל מלבדה גם את מנצ'סטר יונייטד והפועל חיפה, לא מארחת אף משחק במגרשה בעת שהותי כאן, מה שקצת פוגם בחוויה. הסיפור שלי עם בנפיקה התחיל דווקא עם אחותה השנואה, ספורטינג. אם לתת בהן סימנים, הרי שבנפיקה היא מכבי, וספורטינג היא הפועל. כלומר, מתאימה לי יותר באופייה, בהיותה האנדרדוג האולטימטיבי.
ניסיתי. הלכתי למשחק של ספורטינג וחזרתי באחת אל חיפה של שנות ה-70: הרגשתי איך הירוק-לבן שלה שורף לי בעיניים. לעומת זאת באצטדיון האור ("לוז") של בנפיקה הרגשתי מייד בבית, אולי בגלל כל האדום מסביב.
ואולי זה בכלל הוא, האלטר אגו הליסבונאי שלי, שבחר במקומי, לוחש לי "קונפי מי" (סמוך עליי) ומוסיף בעברית, כדי לא למתוח מדי את גבולות השפה: "בליסבון אתה לא אנדרדוג".
במקום לכדורגל הוא לקח אותי לשופינג. בישראל אני קניין די גרוע ונטול חוש אופנתי. תמצאו אותי באותם מכנסיים קצרים בקיץ ובאותם הג'ינסים בחורף, מחליף מדי פעם רק למטרות כביסה. גם אגף החולצות בארוני מכיל בעיקר חולצות טריקו ב-50 גוונים של דהוי ואפילו את המלאי הזה איני ממהר לחדש. חולצותיי נלבשות בגאון גם כשהן הופכות מסמורטטות ואני נפרד מהן לרוב רק כשנפערים בהן חורים.
ואילו כאן בליסבון, הזבנים בחנות הכלבו הספרדית "קורטה אינגלז" כבר מהנהנים לי לשלום בכל פעם שאני מגיע למסע שופינג, מוריד מהקולבים ומהמדפים, מודד ורוכש. הם בטוחים בוודאי שאני אחד מאותם תימהוני הייטק שלא נותנים למעמד הכלכלי החדש להשפיע על סגנון הלבוש שלהם, אבל קונים את הטוב ביותר. לך ספר להם שזה עתה כיליתי אצלם את כל תקציב רכישות הבגדים השנתי שלי.
אבל יותר מהכול מספקת לי בירת פורטוגל את התחושה הנעימה שאני רצוי כאן תמיד. תחושה שרק התגברה השנה, במות עליי אמי. אם הקלישאה גורסת כי להתבגר פירושו שלעולם לא תוכל עוד לחזור הביתה, הרי שליסבון מעדנת אצלי את תחושת היתמות. הנה אני חוזר למקום שבו מעולם לא הייתי ילד, ובכל זאת מרגיש קצת כמי ששב הביתה.
מיסטיקנים גדולים ממני היו כבר נותנים בתחושה הזאת סימנים של זיכרונות מגלגול קודם. רק שאני, גשמי כקרנף, לא מתחקה אחר שורשיה (בהנחה שיש בכלל כאלה) אלא פשוט מאושר שהיא קיימת בי.
נסיים בפרט טריוויה בלתי חיוני בעליל: ה"פשטל דה נאטה", הקינוח המקומי המפורסם: בצק עלים ממולא בפודינג, מקורו בכלל בנזירים שהשתמשו בחלבוני ביצה כדי לעמלן את החולצות ו"נתקעו" עם מלאי של חלמונים שלהם מצאו שימוש כבסיס לרפרפת.
לך ספר את זה למיליוני התיירים שהפכו את המאפה הזה לאחד מסמליה של פורטוגל, שלא לדבר על אלה שקוראים לו בכלל "פשטל דה בלם", בלי לדעת ש"בלם" אינה אלא שיבוש של בית לחם. כך או כך אני נוגס בו בהנאה לצד הקפה של הבוקר, מניח לעונג שבמפגש בין בצק העלים הפריך למילוי הקרמי להציף אותי וחושב על כך שבישראל אני בכלל נמנע מקינוחים.
התרעות פיקוד העורף