בעת האחרונה יצא לי להיפגש עם לא מעט חברי ילדות, כולם בגילי - 55 פלוס, ואני יכול לקבוע בהחלטיות שאנחנו דור מבולבל. כמעט כל השיחות בינינו התנקזו לבסוף אל תוך אותה תובנה: אנחנו מצויים באחד הרגעים הכי מטלטלים ואמביוולנטיים שחווינו, ואולי גם נחווה, לאורך כל החיים.
מצד אחד, בוערת תחושה ברורה של הגעה למנוחה ולנחלה. הילדים כבר מבוגרים, לבטח לא מצריכים יותר טיפול שוטף. מה שמייצר - כמעט בפתאומיות - הרבה יותר זמן פנוי. גם הפן של הקריירה נרגע, עבור רוב המכרים שלי לפחות. עדיין עובדים כמו משוגעים, בכל זאת מדינת ישראל, אבל הדרייב כבר לא מה שהיה. ותחושה של השלמה עם המעמד שהצלחת להגיע אליו הולכת ומזדחלת לתודעה, יחד עם הרגיעה הכרוכה בכך.
ושוב, גם עם עוד זמן פנוי. פיזי ונפשי. מה שמתקשר ישירות גם לפן הכלכלי. רוב האנשים נמצאים במצב סביר. נטול איומים כלכליים, בדרך כלל גם אחרי התשלום האחרון של המשכנתה, כשהדאגה כבר עברה לעתידם הפיננסי של הילדים. ועדיין, יש מספיק חסכונות ושומנים כדי שיהיה אפשר לפנטז על הנסיעה הבאה, או החלפת הרכב.
בשורה התחתונה, כולנו התעוררנו בוקר אחד עם תחושה כמעט משכרת. כזו שמכריזה על סיום המרוץ, שאליו נקלענו אי אז בואכה גיל 30. בדרך כלל עם הלידה הראשונה. אתם מכירים את זה - גידול הילדים, הצורך לפרנס, הטיפוס המפרך במדרגות הקריירה וכו'. אחרי למעלה מ־20 שנה, אתה מגלה פתאום שאפשר קצת לנשום. ולהתרווח.
יתרה מזאת - אתה עשוי אפילו לקבל את התחושה שחזרת לחיים הישנים שלך. אלה שקיבלו סטייה חדה באותו רגע שבו נקלעת לתוך אותו מרוץ. ועכשיו, כשעברת מספרינט מתמשך להליכה ספורטיבית, תוכל לגלות מחדש את עצמך הישן, ולהמשיך בלא מעט מובנים מהנקודה שבה הפסקת.
ואכן, לא מעט מחבריי החלו בשנים האחרונות לפתח מחדש תחביבים. חלק מנגנים. אחרים עוסקים בספורט גם למטרות הנאה, לא רק חיטוב. יש אפילו כאלה שחזרו למילואים. לכולנו יצא קצת לפגוש מחדש את מי שהיינו.
זאת, כאמור, תחושה משכרת. אבל הבעיה שהיא גם קצת משקרת. כי בגיל 55, היכולת שלך לערוך שינויים מהותיים בחיים ולהתחבר לילד הפנימי שבך היא מוגבלת מאוד, אובייקטיבית. עם כל הכבוד לנאומים של קואוצ'רים על היכולת להמציא את עצמך מחדש בכל שלב, קשה מאוד לפצוח בקריירה חדשה, למשל, כשאתה בפתח השליש השלישי של החיים.
העולם משתנה במהירות כל כך גדולה, עד שאתה מוצא את עצמך מביט בו מהצד, תוהה ומבולבל. ולמרות תחושת החופש המחודשת, אתה עדיין שרוי במחויבויות עמוקות הרבה יותר מאלה שהיית בהן בשנות ה־20 שלך. כלכליות, משפחתיות. וגם נפשיות. הרבה יותר קשה לקעקע הרגלים בגיל כזה.
וכך קורה שלא מעט אנשים שאני מכיר מתנהלים בפרפראזה על "שברי את הטלוויזיה" הנהדר של החברים של נטאשה. יש לי זמן, אפילו קצת כסף, אז מאיפה בא העצב?
הוא מגיע, בעיקר, מהתובנה שממלאת אותך אחרי אותה תחושת חופש פתאומית. זאת שאומרת - בנאדם, אתה ככל הנראה נמצא כבר אחרי השיא. בכל המובנים. נכון, אפשר קצת לנוח. אבל האם זה אומר שהסתיים המרוץ?
ולתוך כל זה נכנסת מצוקה נוספת. מצוקת הבדידות. לאורך השנים הארוכות של אותה שעטה אתה כל כך עסוק, עד שהמחשבה על בילוי זמן ניכר עם עצמך מצטיירת כמעט כמו חלום. אבל כשהחלום מתגשם, הוא עשוי להתגלות כסיוט. ובניגוד לשלב בחיים שאותו נטשת לטובת המרוץ, זה שבו עוד היית חלק מחבר'ה, מקבוצת שיוך מוגדרת ופעילה, הרבה אנשים בגילי כבר ניתקו קשר עם המעגלים החברתיים שלהם.
וכך קורה שאתה מוצא את עצמך, בגילך המתקדם, גם מדבר על עצמך בגוף שני, וגם נתון במצב שבגששית היינו מכנים כסכיזופרחה. מוכן לטרוף מחדש את העולם, אבל עם שיניים שכבר קהו. כאופטימיסט, אני מתעקש על החלק הראשון של המשוואה. מקסימום, נשתמש בתותבות.
התרעות פיקוד העורף