אבל כ"ץ אינו עוצר, הוא רוצה עוד ועוד. ייתכן שהוא צודק וכל מי שהיה ליד ההגה (כולל הוא עצמו) צריך ללכת, אך לשר הביטחון אין סמכות להורות על פרישתם של מפקדים בצה"ל.
כ"ץ רוצה בעצם "ללכת עם ולהרגיש בלי". למלא את מקומה של ועדת החקירה שהוא כל כך מתנגד לה, מבלי למנות אותה. הוא מבין כי צריכה להיעשות חקירה, כי יש להבין מה קרה ב-7 באוקטובר, כמו גם בחודשים ובשנים שקדמו למחדל, אבל אין לו על מה להיתלות - כי הדברים הללו לא נחקרו לדעתו בצורה עצמאית או אובייקטיבית.
עם זאת, הוא אינו מוכן לעשות את הצעד האמיץ, המתבקש, ולהוביל לוועדת חקירה ממלכתית. הוא מסתתר מאחורי ראש הממשלה והממשלה עצמה בניסיון הנואל להקים ועדת חקירה פוליטית, ובאותה עת ממש הוא מנסה להוציא לפועל את "מסקנותיה", אף שאינן קיימות במציאות. במילים אחרות, הוא מטפל בסימפטומים ולא במחלה עצמה.
הוא משתמש בהגדרות אחרות, וחבל. אבל בכל מקרה, העיקרון ברור. אם לא תתמנה ועדה שתחקור את ההיסטוריה הקרובה ואת אירועי 7 באוקטובר עצמם, הרמטכ"ל לא יוכל להוציא לפועל את השינויים הנדרשים בצה"ל. מסקנות הוועדה, יהיו אשר יהיו, יפלסו את הדרך לרפורמה בצה"ל, כולל שינויים פרסונליים שהוא מהסס להוציא לפועל.
לקרוא לילד בשמו
בינתיים, שוב, כמו הרמטכ"ל ושר הביטחון, הוא ניסה בעצמו להוציא לפועל אחדות ממסקנותיה הצפויות, בעיקר האישיות. הוא פיטר את שר הביטחון וגרם להתפטרותם של הרמטכ"ל, ראש השב"כ ועובדי ציבור בכירים אחרים.
הצורך החיוני בוועדת חקירה אינו עניין פורמלי בלבד. אין למעשה שום כלי אחר שהוא בעל סמכות ומעמד שיכול לרדת לעומקם של אירועי 7 באוקטובר וכל מה שקדם להם.
לא במקרה לאורך השנים הוקמו ועדות חקירה ממלכתיות שהיו מצוידות בהרכב המתאים ובסמכויות הנדרשות כדי לחקור. כל הפתרונות החלופיים לוועדת החקירה הממלכתית הם מגוחכים. למשל, מבקר המדינה פרסם דו"ח, אבל כדרכו נמנע מהסקת מסקנות אישיות.
עצוב יותר הפתרון שמצא שר הביטחון - להטיל על מבקר מערכת הביטחון לבדוק את הדוח של האלוף תורג'מן. זהו "חד גדיא" אמיתי, האחריות והבדיקה עוברות מיד ליד, ובעצם אף אחד אינו מצליח - ואולי אף אינו רוצה - לקרוא לילד בשמו.
היחסים בין שר הביטחון לרמטכ"ל ימשיכו להעסיק אותנו. שניהם, וכל אחד בדרכו, משלמים את המחיר על היעדר הכרעות ברורות ובעלות סמכות לגבי ההיסטוריה הקרובה והרחוקה. שניהם, וכל אחד לחוד, מנסים ליישם את המסקנות שהם עצמם הסיקו, אבל אין להם אותו מעמד רשמי כפי שיש לוועדת חקירה ממלכתית.
בינתיים השתבשו לחלוטין היחסים האישיים בין זמיר לכ"ץ. אמון הוא המפתח לעבודה משותפת בין שני האישים ובין לשכותיהם. היכולת לשבת ביחד בארבע עיניים או שמונה, אם המזכירים הצבאיים משתתפים, ולשוחח בפתיחות - היא חיונית.
מכאן קצר המרחק למסקנה כי ביטחון ישראל מיטלטל עכשיו כמו לולב בין שני המשרדים בקומה ה-14 של בניין משרד הביטחון והמטה הכללי בקריה. הדרך בין שתי הלשכות היא קריטית לביטחון המדינה, ואם שני האישים אכן אינם מסוגלים ליישב ביניהם את ההדורים, ספק רב אם הממשלה תוכל לעשות זאת עבורם.
לכן, למרבה הצער, הדליקה תמשיך להשתולל ותמתין לפתרון יסודי. פתרון שידכא את האש וגם יגלה לנו סוף-סוף ממה היא נובעת ואיך אפשר להבטיח שלא תתחדש בעתיד.
התרעות פיקוד העורף