השת"פ צה"ל־ממשלה נמשך גם ברצף המלחמות בחיזבאללה ובאיראן, במאמץ למחוק את מחדל העוטף בטענת שווא של הסרת איומים קיומיים (העובדה שיש להם אמל"ח לא אומרת שהם מתכוונים להסתער). תוצאות המלחמות היו ניצחון טקטי מרהיב של צה"ל וכישלון אסטרטגי גמור של הדרג המדיני. חיזבאללה ואיראן חטפו באבי אביהם בשדה הקרב, אלא שממשלת ישראל לא השכילה לתרגם את הניצחון בשדה להישג של שקט מדיני וביטחוני. מאז ועד היום כל אויבינו בכל חזיתות הלחימה – ברצועה, בלבנון ובאיראן, כולל החות'ים והמורדים בסוריה – משקמים את כוחם וחוזרים לעמדות האיומים המקומיים כפי שהיו לפני הטבח.
בחזרה לשלושת האירועים האסטרטגיים שהם משפיעי ומשני ההיסטוריה. בכל אחד מהם יש מטען צד נפיץ שמלווה אותנו עד היום, ושלושתם בונים את המשולש שחוסם את הדרך להסדר בינינו לבינינו, עם שכנינו, ועם העולם: הנכבה במלחמת השחרור, הכיבוש בששת הימים ופיתוח הפוטנציאל הגרעיני.
מלחמת השחרור הסתיימה כאשר כ־700 אלף פלסטינים גורשו, ברחו ונטשו, וכ־150 אלף נשארו בישראל. המצב כיום הוא שיש כ־15 מיליון פלסטינים בארצות ערב ובעולם, ולמעלה מ־2 מיליון בישראל. זהו פצע כפול שהמדינה לא השכילה לרפא אותו ונקטה אלימות שגררה משקעי זעם כבושים שמערערים את המדינה עד היום – מפשיעה אזרחית בלתי נשלטת, עד אפליה בלתי נסבלת ברמת האפרטהייד.
השאלה אם ניתן היה לנהוג אחרת היא לגיטימית ומחייבת תשובה: קיום המדינה בשנים הראשונות היה שביר. קריאות לתגובת נקם בכל ארצות ערב וגבולות פרוצים חייבו ממשל צבאי. הצבא ושירות הביטחון קיימו עם האוכלוסייה הערבית "מגעים" באמצעות הנהגות מקומיות ברמת החשדנות המתבקשת, אבל גם תוך הבנה לצורכי החיים הדחופים.
בראשית שנות ה־50 נערכו מפגשים בין משה שרת וגולדה מאיר לנכבדים ערבים – יותר במסגרת "תצביעו מפא"י" מאשר הקמת מסגרת כל־ערבית לגיטימית. הממשל הצבאי פעל כ־18 שנה, כשההתארגנות המפלגתית הערבית ניהלה ומנהלת מאבק מול אפליה ממוסדת שתחזקה את פצעי הנכבה, והיא שורש פורה לתחושת זעם חסר אונים שמפרנס את הפצע הפנים־ישראלי וזולגת לרצועה ולגדה. עד היום.
כמי שהבין מיד את גודל הצרה שאליה נקלענו, הוא שכנע בשקט את רוב חברי הממשלה להסכים להצעתו לשלום עם מצרים וסוריה תמורת נסיגה מלאה מסיני ומן הרמה. הזרם המתון בהנהגת משה שרת ופנחס ספיר הלך גם על איחוי הפצע הערבי לאחר מלחמת השחרור. מולם היו האקטיביסטים גולדה, ישראל גלילי, יגאל אלון, משה דיין והרמטכ"ל יצחק רבין – מתוסכלים כולם מאי־השלמת כיבוש הארץ עקב הפסקת האש במלחמת השחרור. "במקום לכבוש את ירושלים שהייתה בהישג יד ואת כל הגדה המערבית, עניין של שלושה־ארבעה ימים, השתעשענו עם ההאשמים ושילמנו ביוקר", אמר יגאל אלון באותה ישיבת ממשלה.
את פירותיו הרעילים של הרעיון הזה אנחנו אוכלים עד עצם היום הזה, בתוספת הדתה בסגנון עדות תורת ישראל מספר בראשית עד ספר החורבן הנוכחי. אשכול לא כלל בהצעתו את הגדה. הוא היה מפא"יניק עם שורשים היסטוריים, והבין שהבכחנליה סביב הכותל וקברי האבות לא מאפשרת מהלך פוליטי פנימי נגדי. החשבון המדיני של אשכול היה שהמלך חוסיין הוא וסאל אמריקאי, והבית הלבן הוא שיחליט על גורל הגדה. צחוק הגורל ובכי משפחות החללים הוא שנבואת אשכול מתממשת בימים האלה.
מדיניות של אלימות מגובה בהרתעה גררה פתיחת מרוץ גרעיני סעודי באמצעות גרעין אזרחי. זה לא שמחר יש להם פצצה, זה כן מה שטוב למפעל טקסטיל בדימונה ולגרעין אזרחי בשורק, טוב למוחמד בן סלמאן – שליט חסר מעצורים ומגלומן, אשר מבין שמי שמחזיק באלה הגדולה ביותר הוא בעל הבית האזורי. "ישראל", אמר פעם נשיא איראן עלי אכבר האשמי רפסנג'אני, "היא מדינה של פצצה אחת". רוצה לומר: לאיראן, לעומת ישראל, יש מספיק שטח ואנשים כדי לשרוד כמה פצצות.
בעיית הבעיות של ישראל בהקשר הגרעיני היא שההדק נמצא בקרבה מסוכנת למטורללים שאין להם דין או דיין בואכה המשיח. ואל תתחילו לספר לעצמכם ש"אין מצב", משום שהוא כבר מזמן המצב עצמו – בייחוד בימים שבהם הכשל המוסרי המובנה ביסודות הנפשיים של המתנחלים ופרחחיהם הוא הגורם להרס החברה בישראל.
לפני אי אילו 20 שנה פלוס־מינוס שודרה בערוץ 2, בהנחייתי, סדרה על בעיות הביטחון של ישראל ("לוחמה זהירה"). פרק אחד עסק בנוהלי שליטה של ארץ כלשהי בגרעין שלה, בהשתתפות הרמטכ"ל, יו"ר מל"ל, יו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית, מדען גרעין ושמעון פרס. לשעברים כולם. ממליץ לצפות.
התרעות פיקוד העורף