וכך תיאר את הזוועות שחזרו שוב ושוב. כן, היו פעמים נוספות בשנתיים פלוס של התעללות מינית בשבי, שנוספו לעינויים הפיזיים והנפשיים. אסור להתייחס למה שחווה גלבוע דלאל כאל מקרה בודד של מחבל "סוטה". אסור להציג את הפגיעות הללו כמעשים חריגים של כמה מחבלים. מה שעבר על גיא הוא חלק מתמונה רחבה ומזעזעת של אלימות מינית מתוכננת, מכוונת, שיטתית מצד מחבלי חמאס והג'יהאד האסלאמי – המשך ישיר לפשעי המין שבוצעו במהלך 7 באוקטובר.
זגגי־פנחס, מנהלת פרויקט דינה, מסבירה: "במקרים של אלימות מינית ככלי מלחמה, לעיתים רחוקות, אם בכלל, נמצא ראיות לפקודה מפורשת. בין היתר משום שהודאה בביצוע אלימות מינית לא מאפשרת לארגון האלים להציג אתוס של 'לוחמי חופש'. אנחנו יודעות שהדוקטרינה האידיאולוגית של חמאס, אשר הופיעה גם בהוראות הגלויות למתקפת 7 באוקטובר, מטרתה – השמדת העם היהודי והאוכלוסייה בישראל.
"האינדוקטרינציה הזו בעצם נתנה למחבלים שבחרו להשתתף במתקפה 'היתר' להסיר כל רסן ולבצע כל פעולה על מנת להשמיד את האוכלוסייה ה'לא אנושית' במדינת ישראל. לכן, במקרה של 7 באוקטובר, ניתן ונכון לייחס אחריות משפטית גם לפשעי המין, לכל מי שבחר להשתתף במתקפה תחת אותה אידיאולוגיה".
זגגי־פנחס מסבירה שאלימות מינית ככלי מלחמה שונה מאלימות מינית שאינה כלי מלחמה, משום שבעת מלחמה גם מעשים שבחיי היומיום כלל לא מוגדרים כפגיעה מינית, יהפכו לכאלה בקונטקסט של מלחמה. יש מעשים מזעזעים שאינם מופיעים בספר החוקים, רק מפני שחיי היומיום כמעט לעולם לא מזמנים אותם. למשל, אלימות מינית כלפי אדם מת, מעשה שכמעט ואיננו מתקיים בנסיבות שאינן מלחמה, ולכן החוק אינו ערוך לה. או נישואים בכפייה. שש מהחטופות העידו שניסו לחתן אותן בכפייה בשבי – זו אלימות מינית לכל דבר המופעלת ככלי מלחמה.
אין למקד את המבט רק במחבל הבודד שביצע את עבירת המין. מעבר לקושי המובנה בזיהוי המחבלים מתוך המוני מחבלים ב־7 באוקטובר, מדובר בשגיאה משפטית עקרונית. פלישת אלפי מחבלים לישראל הייתה פעולה מתוכננת. עצם ההצטרפות למתקפה תחת דוקטרינה של דה־הומניזציה, מהווה מודעוּת לכלל הזוועות שבוצעו, כולל פגיעות המין.
המתקפה הרצחנית הופנתה כלפינו כקהילה ולא כלפי הפרט הבודד. המין כסמל להתרבות ולהמשכיות הפך לכלי לפגיעה בנו כקולקטיב. ראוי לייחס לכל המחבלים שהשתתפו במתקפה תחת אותה אינדוקטרינציה, "אחריות משותפת", לכל הפשעים שבוצעו במתקפה, כולל פשעי המין. כתבי אישום נגדם בישראל ובערכאות בינלאומיות צריכים לשקף זאת.
אף שאלימות מינית ככלי מלחמה ידועה באזורי מלחמה בעולם (רואנדה, דאע"ש ועוד), מעט מאוד הליכים משפטיים התקיימו בנושא, ואסור לאפשר זאת. האו"ם כבר הכיר בכך שחמאס הוא אחד מארגוני הטרור שמשתמשים באופן שיטתי באלימות מינית. ההכרה נותנת רוח גבית לאו"ם ולגופים נוספים לפעול משפטית בזירה הבינלאומית.
שימוש באלימות מינית ככלי מלחמה הוא סכנה שכבר הוכיחה את עצמה כקטלנית, והיא עלולה להתרחש בכל מקום בעולם וחלילה שוב גם אצלנו. חמאס דבק באידיאולוגיית ההשמדה, ולכן חובה ללמוד לעומק את השיטתיות של התקיפות המיניות שביצע. עלינו להתעקש על העמדה לדין של כלל המחבלים שהשתתפו במתקפה, גם על פשעי המין, במסגרת האחריות המשותפת. אי־העמדה לדין על כך תעניק לארגוני טרור חסינות ותתמרץ אותם להשתמש בנשק הזה שוב. אסור לאפשר זאת.
התרעות פיקוד העורף