בעבר, המילה "מרגל" גרמה לזעזוע לאומי. היום היא הפכה לכותרת חוזרת. מה שמדאיג הוא לא רק מי בגד, אלא כמה קל לגייס ישראלים כדי שיהפכו סוכנים, ויעבירו מידע לאחת האויבות הגדולות של ישראל. המרגלים בעידן החדש אינם פועלים מאמונה או מזיקה פוליטית או משנאה למדינה. הם אינם "אויבים מבית" במובן הקלאסי. הם אזרחים במצוקה. האיראנים זיהו היטב את הנקודה החלשה: כסף.
למשימות הראשונות מוצע תשלום שנע בין מאות לאלפי שקלים - לעיתים במזומן, ולעיתים באמצעות מטבעות דיגיטליים או העברות מקוונות אנונימיות. ההצעות נשמעות פשוטות: לצלם בסיס. לשלוח מיקום. לתעד תשתית. לתאר שגרת פעילות. כאשר אדם מסכים להצעה פעם אחת, הוא נלכד ברשת והופך לנכס של שירות הביון האיראני. בחלק מהמקרים נתפסו אזרחים שביצעו מאות משימות קטנות לאורך חודשים, עבור סכומים מצטברים של עשרות ואף מאות אלפי שקלים. הריגול הפך ל"עיסוק צדדי" בתשלום, והבגידה הפכה חלק מהשגרה.
חלק מהמגויסים שהצליח הביון האיראני לגייס לא ראו במעשיהם בגידה במדינה. הם ראו זאת כהשלמת הכנסה, כפתרון לחוב, כבריחה זמנית ממצוקה. זו אחת הבעיות העמוקות ביותר: שחיקה מוסרית. כאשר אדם מוכן לסכן ביטחון לאומי תמורת כמה אלפי שקלים, הבעיה אינה רק ביטחונית. היא ערכית. מרגלים שנתפסו העידו בחקירות שלא האמינו שייתפסו, או שהאמינו שהעונש לא יהיה חמור. המשמעות היא שההרתעה נסדקה.
ריגול מתבצע היום בלי דרמה, בלי דרכונים מזויפים, בלי מפעילים פיזיים. הכל קורה באמצעות הטלפון הנייד או המחשב, שיחה בטלגרם, הודעה באינסטגרם. בדרך של הצעה אנונימית. האיראנים מעלים בהדרגה את דרישותיהם. הם מטילים על מי שמתפתה לכך משימה פשוטה בתשלום, ובהמשך עולה רמת הסיכון ונוצרת תלות כלכלית. הם מפעילים סחיטה ואיומים, ומאלצים את הקורבן שנפל ברשת להעמיק את מעורבותו בפעולות ריגול חמורות.
החוק הישראלי קובע עונשים כבדים על מגע עם סוכן זר ומסירת ידיעות לאויב, כולל מאסרים ממושכים. אך הנתונים מוכיחים שהאיום המשפטי אינו מצליח לעצור את התופעה. אם בתוך חודשים בודדים נדרשת מערכת הביטחון לטפל בעשרות מקרים, ברור שהשאלה אינה רק משפטית אלא גם חברתית. הענישה מגיעה אחרי שהנזק כבר נגרם. השאלה הגדולה היא היכן המניעה?
המאפיין הבולט בקרב רבים מהמגויסים הוא רקע כלכלי קשה, תחושת חוסר שייכות, בדידות חברתית, תסכול וחובות כבדים. אסור לטעות: שירות הביון האיראני אינו טוב יותר מארגוני ביון אחרים. הוא פועל על פי מרשם של זיהוי חולשות אנושיות. זו אינה רק מתקפת ריגול, זו מתקפת תודעה וניצול של תמימים, חלשים וחסרי מצפון. המשבר האמיתי הוא משבר נאמנות. חברה שבה אזרחים אינם רואים בגידה כאקט קיצוני, מצויה בסכנה קיומית.
המודיעין האיראני פועל בכל הגזרות. מבחינתו כל מקור הוא חשוב. השבוע חשף השב"כ מרגל בן 13 מתל אביב, שהוא המרגל הצעיר ביותר שאיראן גייסה בישראל. מפעילו האיראני ביקש ממנו לצלם את מערכת כיפת ברזל, אך הוא סירב לעשות זאת. הוא הסכים לצלם את ביתו של שר החוץ גדעון סער, ולשרוף ארונות חשמל ברחבי העיר. בתמורה, קיבל הנער מאות דולרים במטבעות קריפטו. גורמים זרים יצרו איתו קשר באמצעות אפליקציית טלגרם. על פי החשד, הוא ניסה לגייס למשימות שהוטלו עליו נער נוסף.
המודיעין האיראני, כמו כל שירות מודיעין אחר, מצטיין בניצול חולשות אישיות. בשנת 2012 הוא הצליח לגייס לשורותיו את השר לשעבר גונן שגב, שיצר באותה שנה קשר עם אנשי שגרירות איראן בניגריה. על פי כתב האישום שהוגש נגד שגב, הוא נסע פעמיים לאיראן כדי לפגוש את מפעיליו. שגב נידון ל־11 שנות מאסר, לאחר שהודה בריגול במסגרת הסדר טיעון.
גם במקרה זה ניצל המודיעין האיראני מצוקה נפשית של מי שהוא החליט לגייס לשורותיו. משרד הבריאות שלל זמן קצר קודם לכן לצמיתות את רישיון הרופא של גונן שגב, לאחר שהיה מעורב בהברחת 32 אלף כדורי אקסטזי. ועדה של משרד הבריאות קבעה כי שגב פעל מתוך "תאוות בצע", ושאין לו "כוחות ריסון פנימיים" כנדרש מרופא. לאחר ששגב הורשע ורישיונו נשלל, הוא עבר לניגריה, והחל לעבוד שם כרופא. שלילת רישיונו כרופא לכל חייו יכולה להיות אחת הסיבות לכעס שפיתח גונן נגד המדינה, מה שהוביל אותו להיענות להצעת האיראנים לשמש כמרגל, ולהעביר לידי האיראנים חומרים שהגיעו לידיעתו במסגרת תפקידו הקודם כשר האנרגיה.
בנוסף, לחוק העונשין יש סעיפים ייחודיים לריגול. לפי סעיפים 111–113 של החוק, העברה או אחזקה של מידע מסווג, שנועד או עלול להועיל לאויב, יכולות להוביל למאסר של 10 או 15 שנים ואף למאסר עולם, אם הכוונה הייתה לפגוע בביטחון הלאומי.
החוק קובע בבירור: מי שמעביר מידע מסווג, או עוסק בפעילות מודיעינית שמזיקה למדינה, קושר עצמו לעולם הפשעים החמורים ביותר, ואין מדובר בעבירה אזרחית רגילה. תיקון 12: החוק מדגיש שסעיף 43 (ובו עבירות כמו בגידה) יחיל על מרגל עונש מוות רק "אם העבירה נעברה בתקופת לחימה". המשמעות היא שהחוק הצבאי אכן מאפשר להטיל עונש מוות על מרגלים או בוגדים, אבל רק בתנאי שהמעשה נעשה בזמן לחימה.
אי אפשר שלא להתרשם מהתפקיד החשוב שממלא השב"כ בגילוי ובמניעת ריגול. עבודתם העקבית, היעילה והחשאית, של חוקרי ולוחמי השב"כ, שעוסקים בסיכול ריגול, מאפשרת ללכוד מרגלים זמן קצר לאחר גיוסם. תפיסת מרגלים היא רק שאלה של זמן. החוק ברור, העונשים קשים, והאכיפה מתרחבת. מי שעוסק בריגול יודע היטב איזה חוק הוא מפר. בשלב שבו השב״כ מחליט להניח את ידו על המרגלים, התוצאה היא עונש מקסימלי ומאסר ממושך.
מערכת החינוך והשב"כ חייבים לפעול בדרך של חינוך והסברה בשפה ישירה, לא מאיימת ולא מטיפה, כדי שבני נוער יבינו מהו ריגול ומהן השלכותיו. יש צורך בזיהוי אוכלוסיות בסיכון ובטיפול בהן לפני שהאיראנים יגיעו אליהן. יש צורך בהחמרת הענישה כגורם מרתיע. אם ישראל לא תתייחס לתופעה כאל רעידת אדמה, השב"כ ימשיך לגלות מרגל חדש בכל כמה שבועות. השאלה לא תהיה מי בוגד במדינה, אלא עד כמה הבגידה הפכה לחלק מהמדינה.
התרעות פיקוד העורף