חוזק המילים היה כחוזק האישה שעליה נאמרו. היא הייתה אשת ברזל בעולם של מתכות רכות, נושאת משרה וגם אשת ציבור בכל רמ"ח אבריה. העיר הייתה חייה, והיא הובילה אותה 27 שנה.
הפרגון יכול להיות כזה רק אם הוא אותנטי, ואלי דלל כבר לא חייב לפיירברג-איכר דבר. הוא כיהן תחתיה זמן רב כדי להכיר אותה - וזה לא היה הספד מתחסד ולא מתחנף, אלו לא היו מילים של כפיף או התרפסות בפני מנהיג פוליטי. זה היה אמיתי והחזיר אותנו לרגע להאמין שאפשר אחרת.
בימים של ועדות חקירה, קביעת מנדט ציבורי ומתיחות ביטחונית גוברת, נראה כי צריך משקפי מגן בעקבות זריקת רימון העשן לחדר שבו כולנו יושבים.
העיסוק במי יקבע ומי יישב הוא מסך עשן אחד גדול, טבול במונחים כמו "אמון ציבורי" או "הסכמה רחבה", שהם למעשה החוק בישראל בדיוק כמו בכל מדינה.
מדינה שבה אתה לא מציית לשופט רק אם אתה מסכים איתו, ולא סומך על חוקר תאונות רק אם הוא מוצא חן בעיניך. הניסיון לקעקע את אמון הציבור במערכות החוק והמשפט הוא הסיפור או רק הקדימון, ואנחנו לא לבד.
המשילות הנקבעת בקלפי משתכללת והופכת לחזות הכל במסווה של אותה הסכמה או אמון הציבור שאין לזלזל בו. אולם מי שרוצה באמת להחזיר אותו, כדאי שיתחיל קודם בהבעת אמון במה שיש, הרי כמו שאת הממשל בוחרים בקלפי, גם את כללי המשחק משנים בחוק.
מספרים כי פיירברג-איכר, שידעה תקופות ארוכות של פשיעה מקומית, הגיעה יום אחד לבית משפט השלום בעיר כדי להביט בעיניו של עבריין שישב מאחורי הזכוכית ולציין בפניו כי היא יודעת מה הוא עושה בעיר שלה.
היא לא זומנה לדיון, והלו"ז שלה בוודאי היה עמוס מספיק. היא לא הפריעה, ואף אחד מתומכיה לא הגיע להריע לה באולם, אבל היא הייתה שם ולא פעם אחת.
כי מנהיגות היא קודם כל אמון, אמון בכללי המשחק שבעזרתם ההנהגה נבחרת. אמון הציבור וההסכמה הרחבה אינם בהמצאות כלשהן, אלא קודם כל במה שיש.
אפשר וצריך לשפר, אבל מנהיגות חזקה לא בוחרת מי יחקור אותה ובוודאי לא מפחדת ממי שיעשה זאת, על אחת כמה וכמה כאשר זה מעוגן בחוק. אבל האצבע המאשימה איננה רק לכיוון הממשל, כי אם אלינו לא פחות.
גם אנחנו, כציבור, צריכים להביע אמון במערכת העוטפת אותנו ולא רק כשזה נוח לנו. האמון איננו הסכמה, וכל התירוצים שנועדו להסביר מדוע שופט כזה יכול והאחר לא אינם מבוססים על שום דבר ענייני, אלא מישהו המזוהה עימנו פוליטית אמר שכך. לאן הגענו? לא לדמוקרטיה.
לא תוכל להיות הסכמה ציבורית רחבה כאשר מדברים על מי יחקור, כמו שלא יוחזר אמון הציבור אם נבחריו יחליטו מה חוקרים. ברגע שיש זהות פוליטית מסוימת, הלך האמון והוא לא ישוב. הרי מי חשב ששר ביטחון יודח אחרי מלחמת לבנון הראשונה, אבל זה קרה כששופט העליון הורה על כך.
חברים, אמון אינו גרביים שיעשו לנו נעים בחורף. אמון יש לכבד ולבלוע המון רוק למענו. האמינו לי, התוצאה שווה את זה, אחרת על כל דבר מעתה נדרוש את ההסכמה הרחבה והאמון.
הרי זה לא נשמע הגיוני שבכל דבר נצטרך לבחור, נכון? אם יש להעמיד לדין את מי מחברי הכנסת, תחליט ועדת הכנסת ולא אמון הציבור, כנ"ל כשיש לצאת למלחמה.
נסיבות חריגות רק מחזקות את הצורך לדבוק במה שיש, בחוק ובוועדת חקירה ממלכתית. כי אם היינו לרגע בבית משפט כלשהו, בארץ או בעולם, היו שואלים אותנו: מדוע?
אז תנסו לענות לעצמכם. אחת התשובות היא להרים את המסך כדי להבין מדוע רוצים המבקשים ועדה אחרת. אם לצורך חיזוק אמון הציבור במערכת או עבור הסכמה רחבה, כדאי שיוכיחו כי זו אכן מהות דרכם.
להתאגד, להתפקד
דעות זה טוב, אולם עם דעות לא הולכים למכולת. אז מה עושים? את מסך העשן הזה צריך לפזר, והדרך לעשות זאת איננה לענות לדירקטוריון שמעוניין למנות את עצמו לוועדת הביקורת, אלא להתחיל לדרוש את מה שכולנו סופגים ממדיניותו.
כן, להתחיל לדבר על ועדת חקירה לתאונות הדרכים, שהשנה מספר ההרוגים בהן, איש ואישה, ילד וילדה, יהיה ככל הנראה יותר מ-400. לדרוש ועדת חקירה ליוקר המחיה, כי זה רק הולך ומאמיר בעוד מחירי הסחורות וחומרי הגלם יורדים בעולם.
לא לקנות מכוניות חדשות, כי שם כבר מזמן היה צריך ועדת חקירה לגובה המיסוי שאנו משלמים עליהן. ואם יש לכם עוד כוח, אז גם למשק החלב.
אם ניחנתם באומץ כמו שהיה למרים פיירברג-איכר, אז קדימה - ועדת חקירה למיגון בתי הספר והגנים ברשויות המקומיות, ולמכון תקנים מסואב ולא יעיל בעולם שבו המוצר המיובא עומד בתקנים מחמירים של אירופה וארה"ב.
בואו נלך עד הסוף, רוצים לחקור - בואו נחקור. איך מערכת החינוך הורידה את הזרם הממלכתי על ברכיו? בואו נלך גם על ועדת חקירה לשירות בצבא - כמה שנים אנחנו עוסקים בכמה בני נוער לא מתגייסים, ומדוע? יש תשובה לכל אלו, והיא תהיה פחות נעימה לנו, כי מדינת ישראל רגילה לחיות בתוך מסך עשן.
אז אם לא נוכל לנצח - נצטרף, נעלה על הרכבת בהמונינו ונדרוש תשובה. הדרך היחידה היא להתפקד, במספרים גדולים מאוד, ולא משנה למי. לייצר קבוצות לחץ מצד אחד ולהתחיל מחאה צרכנית מן הצד השני והטוב.
קחו לדוגמה את מוצרי היסוד שלנו. הרי חלב בפיקוח חסר מפעם לפעם, אבל החלב המועשר תמיד זמין על המדפים - אז אותו לא נרכוש. יתרה מזאת, הורידו את כתובות המייל האישיות של יו"ר רשות התחרות ויו"ר הרשות להגנת הצרכן, ובכל מקום שתגלו חוסר, שלחו דוא"ל קטן וקבוע.
זה שיעור האזרחות הכי טוב שנוכל לתת לעצמנו ולהתחיל שינוי. חשבתם על רכב חדש? בטלו, כן, עכשיו לפני סוף השנה. רק ככה זה יכול לעבוד.
הפסיקו לקנות את מה שלא צריך ותייצרו בבית רשימת דיוור של חמישה מנכ"לים של משרדי ממשלה לבחירתכם. התחילו עם כלכלה, ביטחון לאומי, רווחה, תחבורה ופנים.
עשו טובה וכל יום חמישי, לפני היציאה לסוף השבוע, שרשרו אליהם מייל בנושא מסוים. פרסמו ברשת מי חזר ומתי חזר וחכו בסבלנות. הרשת מאוד מעניינת אותם, ותשומת הלב עוד עשויה לחזור לאט-לאט אלינו, הציבור.
את מרים פיירברג-איכר קברו השבוע. יחד איתה הולכת ונקברת מנהיגות אמיצה ולא מתפשרת. היא מתחלפת במנהיגות תשומת הלב, הפוליטית בכל רמ"ח אבריה.
אנשים שמרביתנו לא מכירים את מרביתם ולא היו בוחרים בהם כנושא לגאווה לאומית. דור חדש של מנהיגות מתקשה לקום, כי הוא מקבל דוגמה ממה שיש או לחלופין ממי שאין, אבל זה גם לא יקרה אם נמשיך להתנהג אותו הדבר, כאילו הכל בסדר וכלום לא באמת קרה.
כי כשרואים את הכבישים מלאים במכוניות חדשות ואת התורים הארוכים בחנויות המזון, את הפרסומות שמדברות על חופשות ומשחקי מזל, על ביטוחים והלוואות - אפשר לחשוב שהכל טוב פה.
אבל אם אתם חושבים שלא בדיוק, אז יש לי חדשות בשבילכם - גם לא יהיה כל עוד הציבור יישאר באזור הנוחות ולא יקים את צבא העם כדי להילחם במערכת רקובה שהשתלטה לו על החיים.
מערכת שאין בה אידיאולוגיה, אלא רצון טבעי לשלוט. אין בה באמת ימין ושמאל, אלא רצון להסכמה רחבה שאף אחד לא מתכוון שתיבנה, או אמון ציבורי שאבד ומזין פוליטיקאים קטנים.
הכרתי את מרים פיירברג-איכר. לא היינו חברים קרובים, אבל בנקודות המפגש היה אפשר להרגיש כי היא באמת הייתה שחקן נשמה, בייחוד אם צריך משהו עם נגיעה אישית כמו להיפרד משחקן כדורגל של מכבי נתניה באצטדיון המקומי לפני כמה שבועות.
התרעות פיקוד העורף