אבל מה שמעניין הוא לא השאלה אם זה קרה או לא. מה שמעניין הוא הלשון עצמה. הביטויים ששרה משתמשת בהם - "שופכים את דמה", "שותתת דם", "שוחטים אותה בתקשורת" - זו שפה של מצוקה קיומית. של איום על החיים. של טרור פנימי.
כדי להבין את הקשר בין השפה לפסיכולוגיה של הזוג, כדאי להכיר את תיאוריית ההתקשרות שפותחה לפני כ־70 שנה על ידי הפסיכיאטר הבריטי ג'ון בולבי. הוא גילה שבגיל מוקדם מתפתחים דפוסי התקשרות שיקבעו עד כמה נוכל לבטוח באנשים אחרים, והאם נחווה את העולם כמקום בטוח או כמאבק מתמיד. הדפוסים שנקבעים בילדות יכתיבו את כל מערכות היחסים שלנו ואת היחס שלנו לעולם.
תארו לעצמכם תינוק שבוכה. אם המטפל שלו זמין, קשוב, מגיע במהירות ומרגיע - התינוק לומד: "כשאני במצוקה, מישהו יגיע. אני בטוח. העולם מגיב לצרכים שלי". זהו דפוס בטוח. אבל יש תינוקות שהמטפל שלהם לא עקבי - פעם הוא שם ומלא חום, פעם הוא נעלם או מתעלם, לפעמים הוא מגיב, ולפעמים הוא דוחה. התינוקות האלה לומדים משהו אחר לגמרי: "אני לא בטוח שמישהו יגיע. אני צריך לצעוק יותר חזק, לדרוש יותר, להיות ערני כל הזמן". הם מפתחים התקשרות חרדתית - הם חיים בפחד מתמיד מנטישה, והם צריכים אישור מתמיד שהם אהובים, רצויים, חשובים.
התינוק שחווה חוסר ביטחון בקשר, גדל ונהיה מבוגר המתנדנד בין מצבי קיצוניות - פעם הוא נצמד, ופעם הוא תוקף בזעם. הוא לא יכול פשוט לבקש – הכל שם דרמטי, קיצוני, מוגזם - זו שפה של חיים ומוות.
לעומת זאת, חוסר ביטחון בקשר לא חייב להתבטא בדרמה - הוא יכול להתבטא גם בהימנעות. תינוקות שהמטפל שלהם לא היה זמין רגשית, לומדים להשטיח רגשות, ושקרבה היא מאיימת. אז הם בונים חומה. הם מפתחים התקשרות נמנעת - הם לומדים להסתדר לבד, לא להראות רגשות, להתרחק כשדברים הופכים אינטימיים מדי. הם יכולים להיראות בלתי תלויים, אבל זו לא עצמאות אמיתית - זו מערכת הגנה.
הקוד הזה שנרכש בשנה־שנתיים הראשונות לחיים, נשאר איתנו. הוא פועל אוטומטית, בלי שאנחנו מודעים לו. והוא קובע איך אנחנו מתנהגים במערכות יחסים בגיל 40, 50, 70.
לשון של טראומה
עכשיו תחזרו לביטויים של שרה נתניהו: "הדם על ידייך", "שופכים את דמה", "שותתת דם", "שוחטים אותה". זו שפה של אמביוולנטיות קיצונית - שבה כל דבר קטן הופך לעניין של חיים ומוות. כתבה שלילית היא לא סתם מטרד - היא רצח סימבולי. עורך שלא עושה מה שהיא רוצה, הוא לא סתם לא מקשיב - "הדם על ידיך". זו לשון של טראומה, של הישרדות, של ניסיון נואש להישמע כשמרגישים שאף אחד לא באמת שומע.
אמביוולנטיות זו מתבטאת גם במעברים הקיצוניים. מילצ'ן מעיד ששרה הייתה "מתנפלת על רעייתי, מחבקת אותה, מנשקת אותה - 'יקירתי', 'אהובתי' 'חמדתי'", ואז "בניגוד לחיבוקיה והשתפכויותיה, היא תיעבה אותי ואת רעייתי". זה הסימן המובהק: תנודות בין קרבה קיצונית לדחייה קיצונית, ללא שטח ביניים.
מהעדויות שעלו במשפט, הדרישות התקשורתיות - כל התמונות, הכותרות, הסיקור המתמיד - זה לא רק צורך באישור. זה צורך להוכיח שהיא קיימת, שהיא חשובה, שהיא לא נעלמת. כל כתבה שלילית מאיימת על תחושת הקיום הבסיסית שלה. והיא לא יכולה להגיד: "זה מפריע לי" או "זה פוגע בי" - היא צריכה להגיד "שוחטים אותי", כי ככה היא חווה את זה מבפנים.
נתניהו מגיב בתבנית הפוכה לחלוטין. לאורך כל העדות, כמעט בכל שאלה שקשורה לרגשות, למצוקה, לצרכים של שרה, הוא מפעיל מנגנון זהה: "לא עסקתי בזה", "לא הגיע לשולחן שלי", "לא היה לי מושג", "לא התעסקתי בזה, ממש לא". כשנשאל על הביקורים של רעייתו, הוא אומר: "כמעט בכל הביקורים לא השתתפתי בסיקור אשתי". כשנשאל אם רעייתו רצתה תמונות בכתבות: "לא התעסקתי בזה, ממש לא. אולי פעם אחת שמעתי, אבל לא זוכר... לא נתתי לזה תשומת לב אם רצתה תמונה, שלוש, עשרים...".
וכשהפרקליטה דוחפת אותו לפינה, הוא מתפרץ: "גברתי, יש גבול לחיטוט שלך". זו ההתקשרות הנמנעת שלו בפעולה. הוא ממזער, מכחיש, לא זוכר, מתרחק. והכי חשוב - הוא מגדיר גבולות נוקשים מסביב לעולם הרגשי. "יש גבול לחיטוט" - זה בעצם אומר: אל תנסי להיכנס לשם. זו טריטוריה אסורה.
לכודים בריקוד
וכאן נוצר החיבור הטרגי שפסיכולוגים מכירים היטב: ככל שהיא יותר דרמטית ודורשת - "שוחטים אותי!", "תתקן את זה מיד!" - הוא נסוג יותר. האינטנסיביות הרגשית שלה מפעילה אצלו פחד כל כך בסיסי, שהוא פשוט לא יכול להישאר שם. זה כמו אלרגיה רגשית - הגוף פשוט בורח. זה כבר לא על תוכן, לא על הכתבה הספציפית בוואלה או התמונה ב"ישראל היום". זה על הפחד הקיומי של שניהם, ושלה - מהיעלמות מוחלטת, והם לכודים בריקוד הזה כבר שנים, כנראה עשרות שנים, ואולי אף לא מבינים שזה מה שקורה להם.
מה שמרתק הוא שהפרנויה שלה מזינה את שלו, ושלו מאמתת את שלה. הוא חי עם מישהי שצועקת כל הזמן "הם נגדנו! התקשורת נגדנו! המשטרה נגדנו! הם שוחטים אותנו!", והוא בתורו משוכנע יותר ויותר שכל המערכת נגדו. הוא מעיד: "האנשים שניהלו את החקירה הזו עיוותו אותה, שיקרו, זייפו קבלות והעלימו מאגרי נתונים". בסופו של דבר, שניהם חיים בעולם שבו אי אפשר לסמוך על אף אחד. זה תדלוק הדדי של חוסר אמון בסיסי. ואולי זה גם הדבר שמחזיק אותם ביחד. כי אם כולם נגדנו, לפחות אנחנו ביחד. הפחד המשותף הופך לדבק.
תיאוריית ההתקשרות מלמדת אותנו שאנחנו לא בוחרים בן זוג רק על סמך היגיון או ערכים משותפים. אנחנו נמשכים למי שמפעיל את הדפוסים המוכרים שלנו - גם כשהם כואבים. זוג שבו אחד אמביוולנטי והשני נמנע - יחזיק מעמד שנים רבות, כי כל אחד מאשר את סיפור החיים של השני.
ואם יש משהו שמשפט נתניהו מלמד אותנו, זה שאפשר להיות בעמדת הכוח הגבוהה ביותר במדינה, ועדיין להיות לכוד במנגנונים פסיכולוגיים שמתנהלים הרבה מתחת לפני השטח של ההכרה. אפשר לנהל מדינה, לדבר עם נשיאים, לקבל החלטות אסטרטגיות – ועדיין להיות בחרדה קיומית מכל משפט.
התרעות פיקוד העורף