שניים אלה, תמונת ראי. אחד בא לעבוד, אחד בא להפריע. אחד מתרחק מתככים פוליטיים, השני עוסק כמעט רק בהם. הציבור, ייאמר לשבחו, מבחין בהבדל. בזמיר כמעט שלא דבק לכלוך אידיאולוגי. הוא זוכה להערכה, כולל בקרב בוחרי הקואליציה (71% - המספרים מסקר INSS של נובמבר).
בכ"ץ, לעומתו, לא דבקה תהילה ביטחונית. הוא דמות כמעט קומית באמביציה המיוזעת שלה. אפילו לבוחרי הימין, הקהל המובהק של הממשלה המכהנת, יש אמון בזמיר יותר מאשר בכ"ץ.
ממשלת הימין על מלא של נתניהו עסוקה מיומה הראשון בקטטות עם צמרת צה״ל. בעצם, לא תמיד אפילו ברור למה. זה התחיל עוד הרבה לפני המלחמה, בתקופת הרפורמה המשפטית, כאשר הצבא ניסה להימנע מכניסה למלכודת הקטלנית של מעורבות פוליטית.
זה נמשך לתוך המלחמה, כאשר הצבא הפך לכליא הברק של הממשלה - הוא יספוג את האשמה (שכמובן יש לו חלק בה) בעוד הממשלה (שגם לה יש חלק בה) תחמוק מביקורת. אופנה שהשתרשה ומסרבת להיגמר.
הממשלה מתנהלת לעיתים כאילו יש צבא אלטרנטיבי שהיא יכולה להשתמש בו, אחרי שתזיז מהדרך את הצבא הלא מספק שעומד לרשותה. כאילו ממתינים לה על הקווים קצינים מצטיינים שאפשר למנות, אסטרטגים נבונים שאפשר לבחור, מפקדים נחושים יותר, פטריוטים יותר.
זמיר היה אחד מאלה, עד שהתברר שהוא - אבוי - כמו כולם. אין אחרים. זאת האמת - אין אחרים. כלומר, יכול להיות שפה ושם יש מישהו שלא מונה והיה יכול להיות יותר טוב ממי שכן מונה.
אבל באופן כללי, אין לממשלה מאגר חלופי של כוח אדם מעולה, וגם לרמטכ״ל אין כזה. זו אחת הסיבות לכך שאכן לא גילה עניין גדול בהדחות ובנזיפות של בכירי המטכ״ל לצורכי תעמולה ומורל.
הנה דוגמה: לתפקיד מפקד חיל האוויר יש כרגע מועמד אחד. זה אולי לא מצב רצוי, אבל כל מי שמכיר את החיל חושב שזה המצב. שר הביטחון מסרב בינתיים למנות את המועמד הזה.
הוא משתמש במינוי שלו ככלי בניסיון ללחוץ על הרמטכ״ל להסכים למינויים אחרים. בזירה הפוליטית שכ"ץ מיומן בה - זה תרגיל שגרתי. תן אחד, קבל אחד. ממילא, ברוב המקרים, לא כל כך חשוב מי עושה מה.
בזירה המקצועית הצבאית - זה תרגיל בעייתי. נניח שזמיר יסרב לעסקה - והשבוע הרמטכ״ל התנהל כמי שנמאס לו מהצעות לעסקאות, כמי שנראה מוכן לזרוק את המפתחות אם יעלה בזה צורך - מה יעשה כ"ץ במקרה כזה? האם לשר הביטחון יש קלפים - כאשר המשמעות היא מינוי של מפקד חיל אוויר פחות מתאים?
זזנו ימינה!
מה קרה לנו במלחמה? הרבה דברים קרו, חלקם זמניים, חלקם יישארו איתנו לזמן מה. בשבוע שעבר כתבנו שישראל נעשתה יותר מסורתית וגם יותר מקוטבת.
באותו סקר זיהינו גם תזוזה של הציבור ״ימינה״. ואם לפרט: את התזוזה ימינה אנחנו מזהים לא בבדיקה של מה שנאמר קודם לעומת מה שנאמר עכשיו. כלומר, אנחנו לא בהכרח מזהים תזוזה בפועל - מה שאנחנו מזהים הוא תחושה של תזוזה. ישראלים אומרים לנו שהם זזו. האם באמת זזו? את זה נזהה בבדיקות אחרות.
האם יש חשיבות לזה שהם אומרים שזזו? נדמה שכן. האמירה מבטאת הרגשה. כשישראלי אומר ״זזתי ימינה״, הוא משדר לנו סוג של מסר. נעשיתי נוקשה יותר בגישתי למשא ומתן עם הפלסטינים, נעשיתי קשוח יותר בתביעות הביטחון שלי, נעשיתי חשדן יותר ביחסי לתהליכים של משא ומתן, נעשיתי תובעני יותר בתהליכים של משא ומתן וכן הלאה. "זזתי ימינה" אומר: אל תצפו ממני לאותן עמדות שהבעתי אתמול. מצבי השתנה, עמדתי השתנתה.
את התזוזה ימינה זיהינו באמצעות סולם שיש בו תשעה שלבים. מ״שמאל עמוק״ עד ״ימין עמוק״. זה סולם מפורט יותר ממה שמקובל בדרך כלל (אצלנו בדרך כלל תמצאו סולם של חמש קבוצות, משמאל לימין). בחרנו בו כדי שנוכל לזהות גם תזוזות קלות, שלא מגיעות לכדי מעבר משמעותי.
נסביר: בסולם של חמש קבוצות, ישראלי צריך להחליט שהוא כבר לא ״מרכז״ אלא ״ימין מרכז״. יכול להיות מצב שאפילו אם הוא מרגיש שהוא ״זז ימינה״ - התזוזה לא מספיק חזקה כדי שירצה להגדיר את עצמו כ״ימין מרכז״.
אבל בסולם מפורט יותר, כאמור של תשעה שלבים, יש לו אפשרות לזוז מ״מרכז״ ל״ימין קרוב למרכז״. והשלב הבא לא יהיה ״ימין״ אלא ״ימין מתון״. ורק אחר כך ״ימין״. ואחרי ״ימין״ עוד יש ״ימין עמוק״.
כלומר, בסולם המפורט אפשר לתאר גם תזוזות קלות. ובאמת, ברוב המקרים זה מה שאנחנו רואים. תזוזות קלות. ישראלים לא זזו מ״שמאל״ ל״ימין״. הם זזו מ״שמאל קרוב למרכז״ ל״מרכז״. או מ״ימין״ ל״ימין עמוק״. תזוזה של שלב אחד ימינה בסולם. זה מה שרואים ברוב המקרים.
נדגים בעזרת הטבלה. המרובע שמסומן בכתום מראה בכל קבוצה את שיעור הישראלים שהיו בקבוצה גם לפני המלחמה ונשארו בה גם אחרי המלחמה. לדוגמה, 36% ממי שאומרים שהיו ״ימין קרוב למרכז״ לפני המלחמה, אומרים שהם ״ימין קרוב למרכז״ גם היום. מה קרה לכל השאר?
סימנו בירוק בהיר תזוזות ימינה מעל 10%, ובכחול תזוזות שמאלה מעל 10%. בקבוצת ״היינו ימין קרוב למרכז לפני המלחמה״ אפשר לזהות תזוזה משמעותית ימינה. 29% אומרים שהם היום ״ימין מתון״, ועוד 17% אומרים שהם היום ״ימין״.
הוסיפו לזה עוד 7% שאומרים שהם ״ימין עמוק״ ותקבלו את התוצאה הכוללת הבאה: מתוך כלל הישראלים שאומרים שלפני המלחמה הם היו ״ימין קרוב למרכז״, 53% זזו ימינה. כלומר, רוב הקבוצה זזה ימינה.
עכשיו, בהנחה שהבנתם איך הטבלה עובדת ומה רואים בה, קל להבחין שברוב גדול של הקבוצות יש תזוזה לימין הרבה יותר מאשר לשמאל. אפשר להבחין שברוב המקרים התזוזה העיקרית היא של שלב אחד ימינה.
אפשר להבחין שמי שהיו ״ימין עמוק״ ואין להם לאן לזוז ימינה, פשוט נשארו במקום (98% מהם). אפשר להבין שהתזוזה ימינה ניכרת גם בקבוצות המרכז והשמאל, גם אם היא יותר מתונה (את השמאל העמוק השמטנו, כי מספר הנסקרים שסימנו ״שמאל עמוק״ לא מאפשר ניתוח שיש לו איזשהו תוקף סטטיסטי). אפשר להבחין בכך שאין אף קבוצה שלא הייתה בה תזוזה ימינה (חוץ מהקבוצה הכי ימנית).
אפשר להבחין בכך שכמו במקרה של התחזקות המסורתיות, כך גם בזה של התזוזה ימינה, המגמה היא של שכנוע המשוכנעים. באופן מאוד מודגש דתיים נהיים עוד יותר דתיים. ימניים נהיים עוד יותר ימניים.
מה קורה כאן? דבר דומה מאוד למה שקרה לישראלים לפני 25 שנים. מתקפה פלסטינית מובילה לשינוי עמדות של המותקפים. לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה, ישראל נעשתה הרבה יותר ימנית, ולא חזרה מאז שמאלה. מה שכונה ״מחנה השלום״ בשנות ה-90, נעלם בשנות ה-2000.
כמובן, גם היום יש בישראל מחנה שמכנה את עצמו ״מרכז״ או ״שמאל״ או ״מרכז-שמאל״, אבל המחנה הזה מוגדר הרבה פחות על ידי הסוגיה הפלסטינית (שבכל מה שנוגע לה הוא מסכים במידה רבה עם מה שפעם נחשב ״עמדות הימין״), והרבה יותר על ידי נושאים אחרים (היחס לדמוקרטיה, היחס לנתניהו, היחס לזהות התרבותית של המדינה וכדומה). המועמד הריאלי של המחנה הזה לראשות הממשלה הוא נפתלי בנט, איש ימין מובהק.
ונכון, נותרו פערי עמדות גם בתחום המדיני. יש בישראל מי שעקרונית מתנגדים לשתי מדינות, ומי שעקרונית מוכנים לתמוך בכך. אבל הדגש כעת הוא על ״עקרונית״, כאשר מעשית, הדרישות שרוב גדול של הישראלים יציבו כתנאי למדינה פלסטינית, ורמת החשדנות שלהם מול ניסיונות לקדם מדינה פלסטינית, הופכות את הוויכוח ללא יותר מתיאורטי. מחלוקת שאין לה משמעות פוליטית גדולה. מחלוקת שלא תכריע את הבחירות הקרובות.
שאלה ממלכתית
הטיעונים של הקואליציה נגד ועדת חקירה ממלכתית קלושים, ובעיקר, מאוד לא ממלכתיים. זרוע אחת של הממלכה - הממשלה - כופרת בלגיטימיות של זרוע אחרת - בית המשפט.
הכנסת, שאותה מייצג חבר הכנסת טל, היא לא יותר מסרח עודף. טל מסביר בנחת שהציבור לא יסמוך על ועדת חקירה ממלכתית. בנימיני נוזף בו: "בכל סקר העם בעד". טל אומר: "לא נכון". בנימיני אומר: "תוכיח". טל אומר: "אשלח משהו בהמשך". בנימיני מתעקש: "עכשיו".
טל צודק, בנימיני טועה. זה אולי מצער - בעיניי זה מצער - אבל גם למי שסבורים שוועדת חקירה ממלכתית היא ההסדר הנכון לבדיקת המלחמה, כדאי להכיר את העובדות. והן גלויות לכל: הקמפיין של הממשלה נגד הלגיטימיות של ועדת חקירה ממלכתית במידה רבה הצליח.
כמובן, הוא לא הצליח עד כדי שכנוע האופוזיציה להקים ועדה אחרת. אבל הוא כן הצליח עד כדי שכנוע תומכי הקואליציה שוועדת חקירה ממלכתית לא צריכה לקום.
מדוע בנימיני חושב אחרת? כי ראה סקרים שאומרים אחרת. אבל תוצאות הסקרים האלה תלויות במידה רבה בנוסח השאלות שנבחנות בהן. נראה כמה דוגמאות כדי להבין את המצב.
סקר "ישראל היום": 53% בעד ועדת חקירה ממלכתית ״במינוי של נשיא בית המשפט העליון״.
סקר חדשות 13: רוב גדול יותר של 58% תמכו בוועדת חקירה ממלכתית, שימנה נשיא בית המשפט העליון. אבל נוסח השאלה מוביל לשם, כי האפשרות האחרת, שבה תמכו 29%, היא ״ועדה פוליטית שחבריה ימונו על ידי הדרג הפוליטי״.
בסקר "מעריב", 64% תמכו בוועדת חקירה ממלכתית. לא הוצגה אפשרות אחרת.
בסקר של INSS נמצא רוב עוד יותר גדול: ״74% מהציבור תומכים״. אבל שימו לב לנוסח השאלה: ״האם את/ה תומך/ת או מתנגד/ת להקמת ועדת חקירה ממלכתית בעת הזו?״.
אין אפשרות אחרת, וגם אין אזכור של הפיל שבחדר, בית המשפט העליון.
הכיוון ברור? הביטו שוב בשאלות: ככל שממעטים בהצגת אלטרנטיבה, או מציגים את האלטרנטיבה כפחות אטרקטיבית, כך עולה שיעור התומכים בוועדת חקירה ממלכתית.
ככל שמרבים בהצגת האלטרנטיבה, כאילו מדובר באפשרות אמיתית של בחירה, כך יורד שיעור התומכים בוועדת חקירה ממלכתית. עד כמה הוא יכול לרדת? בסקר JPPI הוא ירד אל 46%, כלומר, לא רוב. למה ירד? כי הוצגו יותר אפשרויות שאפשר להרהר בהן.
ועדת חקירה ממלכתית בראשות שופט בית המשפט העליון. בזה תמכו כאמור 46%; ועדת חקירה לאומית שיש בה אישים בהסכמה רחבה (לא מבית המשפט העליון).
בזה תמכו 42%; ועדת חקירה ממשלתית, שתהיה מקובלת על ממשלת ישראל. בזה תמכו 4%; ובסך הכל - שוויון בין מי שרוצים ועדה ממלכתית לבין מי שבחרו בוועדה אחרת.
וכמובן, על זה ראוי לשאול שאלת המשך. האם ישנה אלטרנטיבה של ועדה אחרת? ומה אם יתברר שאין? מה אם יתברר שזה או ועדה ״ממלכתית״ שימנה נשיא בית המשפט העליון - או שלא תהיה ועדה בכלל?
ובאותו אופן אפשר לשאול: מה אם יתברר שזה או ועדה ״במינוי מוסכם של הממשלה עם האופוזיציה״ בלי נשיא בית המשפט העליון - או שלא תהיה ועדה בכלל?
עוד קצת מספרים, כדי להסביר מה בעצם גורם להבדלים בין תוצאות של סקרים שונים. מיהם האומרים בסקר אחד ״אנחנו בעד״ ובסקר אחר ״אנחנו נגד״? נניח, בוחרי הליכוד.
בסקר של המכון לדמוקרטיה מספטמבר נמצא שרוב די גדול שלהם (59%) בעד ועדת חקירה ממלכתית. בסקר של המכון למדיניות העם היהודי מחודש נובמבר (בביצוע המדד) נמצא שרק 11% ממצביעי הליכוד בעד ועדת חקירה ממלכתית.
נוסח השאלות היה שונה, תאריך הסקר היה שונה. הפער גדול מאוד. איך נסביר אותו? או שבחודשיים שעברו בוחרי הליכוד שינו את עמדתם (כי נתניהו הבהיר את עמדתו), או שהפער בנוסח השאלות הוביל את הליכודניקים לתשובות אחרות, או שבאחד הסקרים הייתה תקלה באיסוף וניתוח המידע.
פער דומה יש בין שני סקרים, של INSS מאוקטובר ושל JPPI מנובמבר. שני הסקרים מציגים עמדה דומה למדי של המחנות האידיאולוגיים מהמרכז ושמאלה.
במחנות האלה יש תמיכה גבוהה מאוד בוועדה ממלכתית. הפער המשמעותי הוא בשתי קבוצות הימין, שמייצגות את רוב האוכלוסייה היהודית (כשישה מכל עשרה). בסקר של INSS נראה שיש רוב גם בימין לוועדת חקירה ממלכתית.
בסקר של JPPI נראה שאין שום דבר שקרוב לרוב כזה. כמו במקרה של מצביעי הליכוד, מי שבוחן את הנתונים צריך לנסות להבין: האם הגיוני יותר ש-53% מהימין באמת בעד ועדה ממלכתית, כלומר, מתנגדים לעמדה של הקואליציה? או הגיוני יותר שרק 10% מהימין בעד ועדה ממלכתית, משום שבימין (שלא כמו בימין מרכז) כמעט אין ישראלים שאינם תומכי קואליציה?
העולם בלי גל"צ
סגירה אפשרית של גלי צה״ל היא בסך הכל עוד ביטוי של עומק הקיטוב הפוליטי, שמייצר קושי גדול לשמור על מוסדות משותפים, ששייכים לכולם ומוחזקים על ידי כולם. אולי אנחנו כבר באמת לא מסוגלים לזה.
אבל אם זה המצב - ראוי לעבור למודל מדינתי אחר, חסכוני הרבה יותר, שיש בו השתתפות ציבורית רק בדאגה לביטחון, תשתיות לאומיות הכרחיות, שמירה על סדר - וזהו. את כל השאר אפשר לסגור.
אם לסגור את גלי צה״ל, ולעשות את זה ביושר, כביטוי של תפיסת עולם, ולא כתרגיל פוליטי של פריימריז בליכוד, זה צריך להיות גלי צה״ל תחילה. קודם התחנה (ונניח שיש סיבה למה דווקא קודם היא) - ואחר כך את כל שאר הדברים שדומים לגלי צה״ל בדרכים מגוונות - מוסדות שיש להם הקשר פוליטי, שצריכים לצאת מידי המדינה.
דברים שמעצבנים אזרחים ישראלים בדיוק באותה צורה, ומעוררים בדיוק את אותו קושי עקרוני ומעשי של גלי צה״ל. אחרי גל״צ ראוי לוותר על שותפות לאומית בתיאטרון, ברבנות הראשית, במועדוני כדורגל, ישיבות, שידור ציבורי, משרד המורשת, חינוך ממלכתי, פרסים ספרותיים, בתי כנסת, חוגים למגדר.
עכשיו ננסה לדמיין מצב חדש שבו אין גלי צה״ל. אין גלי צה״ל, אז אין אפשרות להתלונן על גלי צה״ל על הטיה, או מה שזה לא יהיה שמתלוננים עליו.
נסו לנחש מה יקרה: האם מכיוון שאין גלי צה״ל יהיו פחות תלונות - כלומר, המצב הכללי של ישראל ישתפר? או שמכיוון שאין גלי צה״ל, המתלוננים פשוט ימצאו כתובת אחרת להתלונן עליה - כלומר, המצב הכללי של ישראל לא ישתפר?
התרעות פיקוד העורף