בזמן הזה, שני הג'נטלמנים המופקדים עליו, נתניהו וכ"ץ, עושים הכל כדי להמשיך להחליש אותו ואת הצבא. במקום לדאוג לתנאי מעבדה סביב הרמטכ"ל, שצריך לשקם את הצבא תוך כדי לחימה ולבנות אותו מחדש לאיומים שבדרך, הם מתנכלים אליו, פוגעים במנהיגותו, מפרקים את יכולתו לנהל את הצבא ומציקים לו. כן, הם מקווים שיישבר ויפרוש. מתברר שיש לו עמוד שדרה עצמאי, הוא ממלכתי, והוא לא מוכן לתת לאף אחד לעשות לצה"ל מה שאיתמר בן גביר עולל למשטרה.
מה הוא עולל להם, זמיר? בגדול, שום דבר. כשמונה, נשא נתניהו נאום ארוץ ונמלץ שהיה מבייש אב המתגאה בבנו בן המצווה. "ניסיתי למנות אותו לרמטכ"ל פעמיים בעבר, ונכשלתי", הודה, דיבר על היותו רמטכ"ל התקפי, חלק לו שבחים מתימן ועד טהרן. אותו דבר, רק נמלץ קצת יותר, היה כ"ץ, השר הממנה.
מבצעית, זמיר סיפק את הסחורה בגדול. פיקד על צה"ל במלחמת 12 הימים נגד איראן, בהצלחה מרובה. נכון, את המלחמה הזו הכין הרצי הלוי, אחרי שהתברר שהמבצע ההוליוודי שתכנן המוסד לאורך שנות דור לא רלוונטי, אבל זה קרה במשמרת של זמיר. אחר כך הוא גם ביצע את הפעולה בעזה, שפתחה את האפשרות לעסקת החטופים הגדולה שלא הותירה חטוף ישראלי חי בעזה. על מה מגיע לו לעבור מה שהוא עובר עכשיו?
על העובדה שהוא עצמאי, יש לו רצון משלו, הוא לא מוכן להפוך את צה"ל לעוד זרוע במכונת הרעל. "תחשוב על מה שעובר עליו", אמר לי השבוע מישהו שמכיר אותו מצוין והיה במצבים דומים, "הזירה החיצונית בוערת, כל החזיתות פתוחות, אבל גם הזירה הפנימית בוערת. אין לו שר שאפשר לדבר איתו, אין לו ראש ממשלה שאפשר למצוא אצלו אוזן קשובה, אין לו שום תמיכה או סיוע למעט הוא עצמו. אפילו יו"ר ועחו"ב הוא ליצן מטעם. בנוסף לכל זה, הוא הפך לשק החבטות של מכונת רעל עוצמתית שלא בוחלת בשום דבר כדי להכפיש אותו, להעליב אותו, להשפיל אותו ולהראות לו את הדרך הביתה. הם לא מבינים שהם מתעסקים עם האיש הלא נכון".
זה נכון. אייל זמיר לא ילך לשום מקום. הוא מבין את גודל השעה. הוא כפוף להוראות הממשלה, באמצעות הקבינט, אבל הוא לא ייתן לאף אחד להפוך אותו לסחבה או להפחיד אותו. את ועדת תורג'מן הוא הקים, לא שר הביטחון ולא ראש הממשלה, והוא עשה את זה לצורכי הצבא. יכול להיות שהוא עשה טעות. הוא היה צריך לשחק אותה "ראש קטן" ולהגיד שנמתין לוועדת החקירה הממלכתית, אבל הוא ידע שתחקירי צה"ל שבוצעו תחת אש במהלך מלחמה עצימה ראויים להעמקה ותיקון והוא היה מחויב לזה. אף אחד לא יכול להורות לו על נקיטת צעדים פיקודיים בעקבות תחקיר מבצעי. אף אחד, כולל ראש הממשלה ושר הביטחון. זו פררוגטיבה של הרמטכ"ל, ושלו בלבד.
אייל זמיר הוא האיש הבודד במדינה, נכון לעכשיו. מצד שני, הוא בנוי לזה. קצין קשוח, שמזכיר את החיל שממנו בא: עשוי מפלדה, עקשן, מרובע, שלא מחפש דרכים עקלקלות, הטעיות או מנהרות. הוא מגיע, דורס את האויב ומכריע. אלה שמינו אותו מבינים את זה, והם מנסים לפגוע בבטן הרכה של כל רמטכ"ל: מינויים. צה"ל הוא הארגון הגדול במדינה. כשאתה עוצר את המינויים, אתה תוקע מקל בגלגלים. כל מינוי בצה"ל משליך קדימה ואחורה, למעלה ולמטה, על מינויים רבים אחרים. כל מינוי הוא משפחה שצריכה לעבור דירה, ילדים, מקומות עבודה, תוכניות לחיים. אנשים בונים קריירות.
נכון לעכשיו, מאות קציני קבע כבר הודיעו על עזיבה. מאות רבות שוקלים את זה. למה להם להישאר? הם אחרי שתי שנות לחימה שלא היו כמותן. הם מותשים. הם לא ראו בית כבר שנתיים, הם לא מגדלים את הילדים שלהם, הם נהנו מסוג של כבוד וקונצנזוס בשנתיים האחרונות, אבל הם כבר מזהים את הצלילים ורואים את מה שהולך להגיע: פנסיות, הגדלות רמטכ"ל, בזבוזים, קצינים שמנים ומסואבים.
כל מה שהיה כאן לפני המלחמה, יחזור אחריה. לא קל להשאיר את הטובים בצה"ל. המשכורות קטנות בהרבה ממה שמחכה בחוץ למוכשרים שבהם. גם התנאים קשים בהרבה. אתה גם יכול ליהרג או להיפצע. ואתה מזניח את המשפחה. ובמצב הזה, מגיע הורדוס ומתחיל להשתולל, ברגל גסה, כממותה בתוך חנות פורצלנים. הבעיה היא שזה לא באמת חנות פורצלנים. זה הביטחון הלאומי של מדינת ישראל.
ובכן, הוא העז. הוא השאיר את ישראל בלי תקציב רק כדי להפר את הסכם הרוטציה ולגרום להפלת הממשלה בטרם יגיע מועד ההחלפה. כהיום, גם אז: ישראל כ"ץ היה האחראי על ביצוע התועבה הזו. צוות מפצח לא מחליפים. כמו שהם שיחקו אז עם הכלכלה הישראלית, כך הם משחקים היום עם הביטחון הלאומי.
התרעות פיקוד העורף