במציאות של חיזוק מחודש בדרום לבנון, שתי מערכות עצבים - הישראלית והלבנונית - מתנגשות, והשאלה האמיתית היא לא אם תהיה הסלמה, אלא כיצד היא תגיע. בישראל רגילים לחשוב על חזית הדרום כעל סמן למלחמה. מבצע בעזה, או עימותים בעוטף, גוררים את המדינה להתכוננות.
אחרי מלחמת לבנון השנייה התחושה בישראל הייתה שחיזבאללה קיבל מכה משתקת. הזמן הוכיח אחרת. מאז, הארגון פועל בצורה כמעט תעשייתית: קווי חימוש מסוריה, תמיכה איראנית, התבססות בדרום לבנון ועיבוי כוח רקטי שמסוגל לפגוע בעומק ישראל.
זה לא רק טילים, אלא מודיעין, מבנה שלטוני-צבאי ויכולת לנהל מלחמה ממושכת. ישראל מנהלת מולו משחק עדין: תקיפות מדויקות, חיסולים נקודתיים, פעילות מודיעינית וארגון הנזק כך שלא יגרור מלחמה כוללת.
אבל המציאות הזו משלמת ריבית. היא מאפשרת לחיזבאללה להתארגן, להבין את דפוסי הפעולה של ישראל, ובעיקר להניח רגל על רגל ולחכות לרגע הנכון.
האם חיזבאללה מחפש מלחמה? לא בהכרח. לבנון נמצאת בקריסה כלכלית, החוסן החברתי שלה חלש מתמיד, ומערכה משמעותית עלולה להפוך את המדינה לשבר שאי אפשר לאחות. חיזבאללה אינו מעוניין שהרחוב הלבנוני יאשים אותו באסון נוסף.
סוריה כבר לא שם ולא בטוח שאיראן יכולה לסייע. אבל המוטיבציה נקבעת בהנחיות אזוריות. אם איראן תחליט שהחזית הצפונית היא כלי להחלשת ישראל או להפעלת לחץ על המערב, לחיזבאללה לא תהיה פריווילגיה להישאר בצד.
למרות פרשנויות תקשורתיות, ישראל אינה שואפת לעימות כולל בצפון. היא יודעת שהמחיר יהיה גבוה - בגבול, בעורף, בכלכלה - ושההכרעה אינה מובטחת. אבל כל עוד הארגון ממקם טילים באזורים אזרחיים ומייצר תשתיות תת-קרקעיות, ישראל לא תוכל להרשות לו להפוך את זה לשגרה אסטרטגית.
קו פרשת המים דק מתמיד. די באירוע אחד - חיסול בכיר, מתקפה שמגיעה למרכז וכדומה - כדי להפוך מבצע מגודר להתלקחות. לכן, השאלה היום היא מי יהיה הראשון שלא יוכל להרשות לעצמו להבליג.
התרעות פיקוד העורף