אבל ההחלטה של ויצו, ארגון מרכזי שנמצא בחזית המאבק, לבטל בשנה הבאה את פרסום “מדד האלימות” השנתי שלו, היא לא פחות מרעידת אדמה שקטה. זו אינה החלטה טכנית, כי אם זעקת אזהרה צורבת, הצהרה פומבית על קריסת מערכות. בשנה הבאה לא יתפרסם המדד לא משום שהאלימות פחתה, אלא כפי שמסביר הארגון, כי משרדי הממשלה האחראיים פשוט לא מספקים את הנתונים. קראתן.ם נכון.
כדי להילחם בתופעת האלימות נגד נשים צריך לבנות תוכנית לאומית המבוססת על הבנת הבעיה מיסודה, לאתר כשלים, להקצות משאבים – ומיד להוציא אל הפועל. אלא שכדי ליישם תוכנית שבאמת עובדת, ולא רק לייצר כותרת רגעית בתקשורת, מוכרחים בסיס נתונים אמין.
אבל מה קורה כשמשרד הרווחה, משרד המשפטים, המשטרה והמשרד לביטחון לאומי אינם משתפים פעולה כראוי? כשכל גוף סופר אחרת, או גרוע מכך – מפסיק לספור ולדווח, התוצאה היא כאוס ועיוורון.
הכישלון הזה הוא ערכי ולא רק בירוקרטי, כי הוא הופך את הנשים הנפגעות לשקופות פעמיים: פעם אחת מול התוקף, ופעם שנייה מול המדינה שאמורה להגן עליהן. בכך שהמדינה אינה מונה רשמית את הנשים קורבנות האלימות, היא מצהירה הלכה למעשה שאין לה עניין בהן. האדישות המנהלית הזו היא שמן על מדורת האלימות, והיא מאפשרת למחדל להמשיך להתקיים, הרחק מהעין והרחק מהתקציב.
התרעות פיקוד העורף