המדינה בנתה מערכת שמרכז הכובד שלה הוא המנגנון: חוקים, נהלים, טפסים ופיקוח שאינם מותאמים למציאות המשתנה. ילד ישראלי מקבל היום שילוב של עומס רגשי, אלימות חברתית, פערים גדלים וחוסר יכולת של מערכת מיושנת להכיל עולם חדש. המחיר הוא נשירה סמויה, אובדן אמון ושחיקה רגשית.
אי אפשר עוד להפריד בין חינוך, חברה ותודעה. החינוך קובע אם נצליח לגדל דור שמסוגל לשאת מורכבות, לפתור קונפליקטים, לשמור על ערבות הדדית, לאחות שסעים ולהגן על ילדים לא רק מפני איומים מבחוץ, אלא גם מפני מצוקות מבפנים.
המהלך השני הוא רפורמה בהכשרת המורים. היום מורה נדרש לידע רגשי וחברתי לא פחות מאשר לידע פדגוגי. בלי כלים מתאימים הוא נותר לבדו מול כיתה שחיה במציאות רגשית מתפרצת. המהלך השלישי הוא התאמת תוכני הליבה. ילדים חייבים ללמוד איך לנהל שיחה, לזהות מצוקה, להתמודד עם לחץ וליזום קשרים חברתיים.
כמו כן, להורים יש תפקיד מכריע. גם אם יש צוות מצוין, שעובד מסביב לשעון, עומס התלמידים בכל כיתה מקשה להגיע לכל ילד בזמן. כאן נכנס הבית. ילדים צריכים לשמוע שאי אפשר להיות עדים לחרם ולעמוד מהצד. האחריות ההורית היא ללמד ילדים שלא רק שאסור להחרים, אסור גם לאפשר לחרם להתקיים לידם.
חינוך הוא אחד ממעצבי העתיד העיקריים. אם נעמיד במרכז את הילד ואת המורה, ונייצר תוכנית לאומית של חוסן חברתי, נוכל לבנות דור יציב, חזק ובטוח יותר. שרים ושרות באים והולכים, אך הכוח שמנהל את מערכת החינוך אינו מצוי בכיסא שמתחלף אלא במנגנון שלא זז ובתודעה מוסדית שהתקבעה לאורך שנים. האתגר של מערכת החינוך אינו פדגוגי בלבד. הוא מערכתי ודורש מבט שמבין כי חינוך הוא תשתית לאומית בדיוק כמו ביטחון, תעסוקה ובריאות.
התרעות פיקוד העורף