נימוקי הבקשות שהגיעו לנשיא היו מגוונים, אך כמעט תמיד עסקו במצבו של האדם המבקש: מחלות קשות שלו או של בני משפחתו, קריסה כלכלית, ולעיתים נסיבות חריגות בביצוע העבירה.
במקרים כאלה נהגה הפרקליטות לטעון כי הטיעונים היו צריכים להישמע בבית המשפט, ואם לא התקבלו שם - אין זה תפקידה של החנינה להפוך לפתח מילוט. ובכל זאת, לעיתים היו נשיאי ישראל נענים לבקשות על בסיס שיקולים הומניטריים מובהקים, בעיקר כשניכר שינוי עמוק באדם.
בצד זה, היו חנינות מסוג אחר - במסגרת עסקאות לשחרור שבויים או חטופים, שבהן נדרש הנשיא לחתום על שחרור מחבלים. ברוב המקרים חויבו המשוחררים לחתום על התחייבות שלא ישובו לטרור. אלה היו החלטות קשות, מורכבות, אך לפחות נשענו על צורך לאומי מיידי ועל שיקולים ברורים ומוסדרים.
תחת זאת הופיע נימוק מקורי במיוחד: יש להעניק לו חנינה כדי להקל את סבלם של אזרחי ישראל. אלא שהסקרים האחרונים מצביעים על רצון הפוך אצל רוב הציבור, הקלה אחרת ב"סבל": החלפת ראש הממשלה, לא חסינות מעונש.
אני משוכנע שהנשיא יפעל לפי הכללים וההיסטוריה של מוסד החנינה, ולא יבזה בהחלטתו את מעמד הנשיא ואת העיקרון הבסיסי שעליו מושתת מוסד החנינה: חמלה הומניטרית, לא מקלט פוליטי.
בבג"ץ המפורסם שבו התירו השופטים לנתניהו לכהן כראש ממשלה למרות העמדתו לדין טען נתניהו שהמשפט הפלילי אינו מפריע לתפקודו ואינו משפיע על החלטותיו.
אז מה השתנה מאז? מה שמתואר כקריסתו בחקירה הנגדית בפרשת המתנות, או החשש שבתיקים האחרים הקריסה תהיה רועמת יותר? עדיף לו, לנתניהו, לצאת לחופשה ארוכה מתפקידו, להתמסר למשפטו ולאפשר לאדם אחר ממפלגתו להוביל את ישראל לביטחון ולשלום.
התרעות פיקוד העורף