המסמך מבקש למתוח את גבולות סמכות החנינה אל קצה היכולת החוקתית שלה, תוך שימוש בטיעון מרכזי אחד: "האינטרס הציבורי" גובר על "האינטרס המשפטי הצר".
המסגרת המשפטית ברורה: סעיף 11 לחוק יסוד: נשיא המדינה מעניק לנשיא סמכות רחבה לחון ולהקל בעונש, ובפסיקה נקבע כי הסמכות משתרעת גם על שלב שלפני הרשעה ואף לפני הגשת כתב אישום.
השאלה אינה אם מותר לנשיא להעניק חנינה בשלב זה, אלא אם ראוי שיעשה כן בנסיבות הקונקרטיות. הבקשה מגדירה את עצמה כבקשה מטעמי אינטרס ציבורי, ולא מטעמי חסד.
מנקודת מבטו של הנשיא, מערך השיקולים מורכב: מצד אחד קיימים שיקולים מערכתיים כבדי משקל שעשויים להצדיק את קבלת הבקשה, או לכל הפחות לשקילתה בחיוב: עומס חריג על ראש ממשלה מכהן, מציאות ביטחונית וכלכלית יוצאת דופן, וקריאה ציבורית להוריד את הלהבות. מוסד החנינה נוצר גם כדי לאפשר גמישות במצבי קיצון, שבהם ידו של המשפט הפלילי קצרה מלהושיע.
היא עלולה לסיים משפט שחושף, לטוב ולרע, שאלות יסוד ביחסי הון, שלטון ותקשורת, בלי ממצא שיפוטי קונקלוסיבי. חנינה בשלב זה עלולה להעביר מסר כי בעל כוח פוליטי יכול להחליף הכרעה משפטית בהחלטה פוליטית-חוקתית של מוסד הנשיאות.
הנשיא אינו ערכאת ערעור ואינו בוחן ראיות. הוא נדרש להחליט האם באיזון שבין שלטון החוק והצורך במיצוי הדין, לבין הצורך הלאומי בתפקוד מלא של הרשות המבצעת ואיחוי הקרעים בעם, הכף נוטה לעבר החנינה.
זו החלטה שחורגת מד' אמותיו של המשפט הפלילי ונכנסת להיכלם של שיקולי היסוד של השיטה הדמוקרטית הישראלית. כל החלטה, להיעתר או לדחות, תישפט בראש ובראשונה לפי השאלה האם חיזקה את אמון הציבור בשלטון החוק או ערערה אותו.
התרעות פיקוד העורף