בן גביר הבטיח מלחמה בפשיעה, ובמקומה קיבלנו יחסי ציבור כוחניים. במקום להחליט על מדיניות, השר יוצר כותרות. במקום לייצב את השטח, הוא מגיע לשם רכוב על קטנוע משטרתי. כל הופעה שלו מתוקשרת, כל אמירה מתריסה. הסיבוב על גבם של אזרחים מודאגים לא נועד להבטיח את ביטחונם, אלא ליצור את תמונת היום לתקשורת.
בנגב לא צריך שריף עם מצלמה, אלא שר לביטחון לאומי שיגלה אחריות. משילות אינה נמדדת בכמות הפוסטים או בעוצמת הסיסמאות. היא נמדדת בתוצאה בשטח: האם האזרח מרגיש מוגן? והתשובה היא חד־משמעית לא. משילות היא לא הפגנת שרירים, אלא אחריות, שאותה מידרו מהשיח הציבורי. היא הוחלפה בסיסמאות של כוח והפחדה, ובניסיון להיראות קשוחים, במקום להיות יעילים.
ברחבי הארץ, יישובים ערביים מתמודדים עם גל פשיעה חמור. האלימות מאיימת על המרקם החברתי, החוק נאכף לסירוגין, אמון הציבור מתרסק. בתוך הוואקום הזה פורחת כלכלה עבריינית, משום שהמדינה חלשה.
לא כי אין לה תקציבים, כי אין לה סדרי עדיפויות. המשטרה מתוסכלת ומוחלשת. שולחים אותה לקו הראשון בלי שדרה מקצועית אמיתית ובלי גיבוי. כל עוד השר לביטחון לאומי מתנהל בחובבנות, וכל עוד ראש הממשלה מנהל את המדינה במצב של “שקט תעשייתי”, המציאות תמשיך להידרדר.
אין מדובר בכשל נקודתי. מדובר בתפיסת עולם מעוותת, שבה פוליטיקה קודמת לביטחון, והקואליציה קודמת לאזרחים. הנגב אינו בעיה אזורית. הוא כתב אישום נגד ממשלה שפוחדת לפעול, חוששת מעימות פנימי, ומעדיפה להבעיר את הקרקע מאשר לכבות את השריפה.
התרעות פיקוד העורף