השיח הזה הוא תסמין נוסף במחלה האוטואימונית שתקפה את ישראל. במצב בריא, מערכות המדינה פועלות בסינרגיה כדי להגן על הגוף כולו, ואילו בשנים האחרונות אנו עדים לתהליך הרסני שבו המערכת החיסונית של הדמוקרטיה תוקפת את איבריה החיוניים ביותר. אם ננקה את הרעש הלבן ונתבונן במכניזם של המציאות הישראלית כפי שהוא כרגע, נראה כי יש רגעים בחיי אומה שבהם הלחץ המערכתי מייצר כמיהה לפתרונות קסם, לקיצורי דרך שנדמה כי יפתרו את הבעיה המורכבת באבחת חרב.
נתניהו, במאבקו האישי להישרדותו הפוליטית, הפך את מוסדות הליבה - צה"ל, השב"כ, המשטרה ומערכת המשפט - למושאים למחלוקת ולמתקפה מתמדת. במקום שהמדינה תגן על מוסדותיה, היא מנהלת נגדם מלחמת התשה פנימית. החנינה המבוקשת היא בסך הכול עוד שלב במחלה הזו, ניסיון לעקוף את "מערכת העצבים" של החוק כדי להציל את התא הבודד על חשבון האורגניזם כולו.
הרי נתניהו יכול לבקש עסקת טיעון, שהיא מסלול יציאה לגיטימי, חוקי והגיוני, ואם טובת המדינה בראש מעייניו, הוא היה חותם עליה מחר. אבל נתניהו מנסה לבצע מניפולציה על המציאות, לסיים את המשפט וגם להימנע מהודאה באשמה, וכך לצאת כגיבור נרדף ולא כמי שלקח אחריות.
המחיר ששילמנו עד כה על הכשל החיסוני הזה בלתי נתפס: חמש מערכות בחירות, שיתוק פונקציונלי וקרע פנימי שהחליש את המדינה ותרם ישירות לכשל המודיעיני והמבצעי של שבעה באוקטובר, משום שכשהגוף נלחם בעצמו, הוא נעשה פגיע לווירוסים חיצוניים. זוהי אשליה לחשוב שחנינה תייצר "דף חלק". ההפך הוא הנכון - החנינה תנציח את הקונפליקט בלופ אינסופי של חוסר ודאות והאשמות הדדיות. בדמוקרטיה מתוקנת, הדרך היחידה לריפוי והחלמה מהמחלה האוטואימונית הזו עוברת דרך חיזוק המערכות, לא דרך עקיפתן, ודרך מיצוי הדין עד תום.
התרעות פיקוד העורף