לעומתם, הדמוקרטים טוענים שנוסחת הקסם בידיהם והיא מבוססת על מדיניות רווחה (ובראשה ביטוח הבריאות שיזם הנשיא אובמה), קביעת שיעורי מס פרוגרסיביים שייטיבו עם מעמד הביניים והעניים על חשבון העשירים, סבסוד התחבורה הציבורית כדי להקל על אנשים להגיע למקומות עבודתם, הגדלת היצע הדיור הציבורי ועוד.
סוגיות יוקר המחיה קיימות, כמובן, גם בישראל. החל במאורעות ואדי סאליב בסוף שנות ה־50, עבור בפנתרים השחורים בראשית שנות ה־70 וכלה במחאת הקוטג’ ב־2011, הנושא תמיד נוכח במקומותינו. לעיתים הוא מתפרץ לקדמת הבמה, אולם ברוב המקרים הוא נדחק לאחור מול נושאי ביטחון הנתפסים כחשובים יותר.
עתה, כשתמו ימי המלחמה העצימה (לפחות עד להודעה חדשה), נדמה כי נושא יוקר המחיה שב ועולה לכותרות, וכמו בארצות הברית, הקואליציה והאופוזיציה מתחרות זו בזו בשאלה מי מהן תדע לטפל בו טוב יותר. החודש השיקה הממשלה שתי יוזמות שמיועדות להגדיל את התחרותיות ובכך להביא להורדת מחירים: הכפלת סכום הפטור ממע”מ בהזמנת פריטים מחו”ל ורפורמת החלב.
עקרונות תקציב המדינה לשנת 2026, שאותם הציג שר האוצר, כוללים התייעלות במערכת הביטחון, שאמורה להביא להורדת מיסים ולהגדלת היצע השירותים לאזרחים, העלאת המס על הבנקים, ועוד – הכל תחת הכותרת של מאבק ביוקר המחיה. מנגד, מפלגת הדמוקרטים פרסמה ביולי האחרון תוכנית כלכלית־חברתית בת חמש אבני יסוד, שהראשונה והבולטת שבהן היא הורדת יוקר המחיה על ידי שבירת הריכוזיות בסקטורים שונים, מאבק ביחסי הון־שלטון וביטול רגולציה בלתי אפקטיבית.
בעשורים האחרונים רשמה הכלכלה הישראלית הישגים נאים שהובילו לצירופה למועדון המדינות המפותחות OECD. התל”ג לנפש אצלנו גבוה כיום מזה שקיים במדינות כמו איטליה ובריטניה – דבר שאיש לא האמין שיקרה לפני 30 שנה. אבל בתחום יוקר המחיה מדורגת ישראל במקום הגרוע ביותר ב־OECD.
התרעות פיקוד העורף