ההגה של ערך קדושת החיים נתון בידיים של כל אחת ואחד מאיתנו, ומקבל ביטוי מעצים בתנ”ך, בנבואתו של הנביא ישעיהו: “הִנֵּה אָנֹכִי בָּרָאתִי חָרָשׁ נֹפֵחַ בְּאֵשׁ פֶּחָם, וּמוֹצִיא כְלִי לְמַעֲשֵׂהוּ; וְאָנֹכִי בָּרָאתִי מַשְׁחִית, לְחַבֵּל”. כלי הרכב נתון בידי האדם ולבחירתו – אם ינהג אותו לחיים או למוות. הסחת הדעת לשנייה אחת בשל אי־יכולתנו לשלוט ביצרנו, לדוגמה, בהתעסקות במכשיר הטלפון הנייד, תביא לאסון, לאובדן חיים. עלינו לנהוג בכביש כמבוגר אחראי, לגורלנו ולגורל זולתנו. ערך קדושת החיים ושמירתו הם תמרור התנועה המוסרי ביותר למימוש הערבות ההדדית בנתיבי הנסיעה.
אבל ערך קדושת החיים ושמירתו נתונים גם בידי השלטון והרשויות. האירוע התנ”כי של העגלה הערופה מלמדנו זאת. מצופה מהנהגת העיר שבה נמצא החלל לקחת אחריות ולא לגלגלה לאחרים. גם אם נמצא שראשי העיר ופרנסיה אינם נושאים באשמה מבחינה משפטית, הרי הם נושאים באחריות מוסרית וציבורית למחדל ערך קדושת החיים. כך מצופה מהם לנהוג כמנהיגים, וייתכן שעליהם להתפטר מתפקידיהם כיוון שאירוע כה חריג התרחש במשמרת שלהם.
אנו מכירים את סדרי העדיפויות בהקצאת תקציבים למניעה של תאונות דרכים. לצערנו, התקציבים למניעה ראשונית הם מזעריים. אסונות רבים היו נמנעים אילו המנהיגים היו מנהלים מראש תוכניות של ניהול סיכונים ומקצים משאבים מתאימים למניעת תאונות, בדגש על תשתיות הכבישים, החמרת החקיקה ואכיפתה ללא פשרות וגם חינוך. מקרה העגלה הערופה בימים ההם, בזמן הזה, הוא מסר לראשי השלטון המרכזי והמקומי: צאו מהאדישות, מהקטנת הראש, מההתעלמות ומאי־הקצאת המשאבים לשמירה על קדושת החיים.
האחריות מוטלת גם על החברה האזרחית והציבור הרחב, לגלות ערנות ומעורבות בצלצול בפעמוני ההתרעה. אסור לציבור לגלות אדישות ולעבור לסדר היום, או לומר “זה לא שייך לי”. הערך של קדושת החיים מחייב את כולם להתגייס למלחמה בתאונות הדרכים ולהיכנס מתחת לאלונקת ערבות החיים, של כל ישראל ערבים זה בזה.
התרעות פיקוד העורף