וזה לא מפני שהמדינה לא משקיעה. להפך: התחום הזה מוצף בתוכניות, ביוזמות, בתקנות ובפיילוטים. כל משרד ממשלתי מחזיק חלק אחר: הרווחה אחראית על השיקום, העבודה על ההשמה, החינוך על ההכנה, הבריאות על ההתאמות. לכל אחד יש תקציב משלו, לעיתים עשרות ומאות מיליוני שקלים. ובסך הכול? מאות מיליוני שקלים בשנה שמתחלקים בין עשרות גופים ותוכניות.
אבל מעבר למחדל החברתי, מדובר גם בפספוס כלכלי אדיר. מחקרים מצביעים על כך שאם רק מחצית מהאנשים עם מוגבלויות ישתלבו בתעסוקה, המשק ירוויח מעל 5 מיליארד שקלים בשנה. כן, חמישה מיליארד. לא קמפיין, לא סיסמה. תועלת אמיתית לכלכלה הישראלית.
אז מה הפתרון? לא "עוד תוכנית". לא "מודל חדש". לא עוד מצגת. אלא תפיסה כוללת. הבנה שכדי להרים מערכת מורכבת, חייב גוף אחד שמוביל, מסנכרן, בוחן, ואחראי על התוצאה. לא כדי לנשל סמכויות, אלא כדי לחבר אותן.
אנשים עם מוגבלויות לא צריכים רחמים ולא טובות הנאה. הם צריכים מערכת שיודעת לעבוד. הם רוצים לצאת לעבוד. הדבר הכי בסיסי ופשוט בעולם, הם צריכים את המדינה והמדינה גם צריכה אותם. וחייבים להוציא בדחיפות מערכת שלא מבזבזת מאות מיליונים על פיצול ובירוקרטיה אלא משקיעה אותם במקום אחד שמייצר תמורה אמיתית.
ישראל כבר הוכיחה שהיא יודעת לעשות מהפכות. עכשיו הגיע הזמן לעשות אחת גם כאן. לא בשם החסד, אלא בשם האחריות!
התרעות פיקוד העורף