כאשר פגעו גשמים כבדים בטקסס ביולי 2025, הם הפכו את נהר הגוודאלופה למפלצת. בתוך שעות אחדות רחובות הפכו לנהרות, בתים הפכו לאיים, וטקסנים מן השורה מצאו את עצמם בלב אזור אסון. השטפונות הקטלניים הותירו אנשים ומשפחות לכודים וכוחות ההצלה נמתחו לקצה גבול היכולת.
באותו שבוע, מה שהוכיח את עצמו כקריטי להצלת חיים לא היו רק צוותי החירום, אלא הקשר בינם לבין המתנדבים אזרחיים. זק"א, יחידת ישראלית הומניטרית שנודעה בפעילותה בזירות מלחמה, שלחה יחידת מיפוי שיטפונות מתקדמת כדי לסייע ליחידת החיפוש Texas A&M Task Force 1. בעזרת נתוני לוויין, אנשי זק"א סייעו לכוון הצוותים, לאתר הריסות ובמקרים קשים גם את המקומות שבהם סביר להניח שמצויים נפגעים. זו הייתה מציאות חדשה: בעת משבר אזרחים אינם רק צופים מהצד – הם החזית.
בעת הנוכחית איומים לא נמצאים רק בשדות קרב רחוקים. הם מופיעים בצורת שיטפונות בזק, פיגועי טרור, קריסת מבנים, טילים ורחפנים הפוגעים במרכזי ערים. הראשונים להגיב אינם תמיד חיילים, כבאים או צוותי רפואה במדים. לעיתים אלה שכנים, מתנדבים, כוחות אבטחה קהילתיים ואזרחים רגילים הפועלים לפני הגעת כוחות ההצלה.
אין דוגמה מוחשית יותר לתסריט הזה מאשר ה-7 באוקטובר 2023. הראשונים בזירות הטבח לא היו יחידות צבא, שכן אלו לא הצליחו להגיע בזמן. היו אלה חובשים אזרחיים, מתנדבי אבטחה קהילתית וצוותי חיפוש והצלה, רבים מהם מצוידים רק במכשירי קשר וערכות טראומה, שרצו אל קו האש. חלקם לבלי שוב.
גם כאשר רקטות חיזבאללה נורו לעבר הצפון ותקיפות טילים ורחפנים בחסות איראן נמשכו, היו אלה האזרחים ששמרו על הקהילה. ברחבי המזרח התיכון, באוקראינה ואפילו באזורי אסון בארה״ב, התבנית חוזרת: אזרחים, לא מוסדות, הם אלה שמחזיקים את הקו.
באוקראינה, הגבורה של מגיבים אזרחיים הפכה לחלק מהיומיום. מאז הפלישה הרוסית ב-2022, חובשים ומתנדבי הצלה מסכנים את חייהם כדי לחלץ אזרחים מבנייני מגורים שהופצצו. בחרקיב ובדניפרו רשתות שכונתיות מתאמות פינוי ומסייעות הרבה לפני שארגונים בינלאומיים הגיעו למקום. רבים מהם כמעט שאינם בעלי הכשרה – הם לומדים תוך כדי פעולה, תחת אש ברחובות שבהם גדלו. אומץ הלב שלהם מעורר השראה, קורע לב ובעיקר משקף את אותו הסיפור.
ועדיין, המערכות העולמיות גוררות רגליים. מודלי החירום מניחים שצוותים מקצועיים ייקחו פיקוד, אך הדקות והשעות הראשונות לאחר משבר הן הקריטיות ביותר ובזמן הזה רק מי שנמצא במקום יכול לפעול. זו אינה מקריות. זו הנורמה. ממשלות, ארגוני סיוע וארגונים בינלאומיים חייבים לחדול מלחשוב על האזרחיים כתוכנית גיבוי. הם עמוד השדרה והם זקוקים למשאבים, להכשרה וליכולת להשתלב במערך הרחב ולבצע את עבודתם. הם זקוקים גם לסיוע לאחר מעשה, היות ורבים מהם מתמודדים עם טראומה, פציעות ואשמת ניצולים. הם נושאים בנטל ללא ההטבות או התמיכה הנפשית שמקבלים מגיבים רשמיים. וכאשר משהו משתבש, הם נושאים באשמה לבדם.
במסורת היהודית יש פסוק: "לא תעמוד על דם רעך". זה יותר מהנחיה מוסרית – זו חובה פעולה. השותפות שנראתה בטקסס בקיץ הזה היא מודל לאופן שבו יכולה להיראות שותפות גלובלית. כאשר אזרחים, אנשי מקצוע ושותפים בינלאומיים פועלים כגוף אחד — התגובה מהירה יותר, חכמה יותר, ואנושית יותר.
מי שמצילים חיים אינם תמיד לובשים מדים. הם השכנים שלנו, החברים שלנו, בני המשפחה שלנו, הגיע הזמן שהעולם יתעורר למציאות הזאת.
התרעות פיקוד העורף