20 דקות חיפשתי חניה בקניון האופנה החדש. מירית מהמשרד אמרה לי שיש שם קומה שלמה רק לבגדי היריון. שאלתי, “יקר?". ענתה, “בכלל לא, ותכף סתיו, יש מלא סיילים". כבר הייתי די מיואשת, כל מה שהזמנתי דרך האינטרנט התברר כבזבוז כסף. המידות הסיניות, ארצה או לא, מתאימות רק לסיניות. בעלי אמר לי להחזיר, “שילמת והמידה קטנה, תקני מעטפה ושלחי להם חזרה, נקבל את הזיכוי לאשראי". אחר כך התחיל לחשב לי שעם הבול, המשלוח והמעטפה, עדיין ארוויח לפחות 6 דולרים. הסתכלתי עליו ולא הגבתי. 6 דולרים, נחוצים ככל שיהיו, לא שווים את הטרחה של עמידה בתור בחודש שישי עם בטן מזדקרת, גלי חום ובחילות שמסרבות לעזוב אותי.
“אחזיר מחר", שיקרתי לו והלכתי אל החדר. קמצן, חסר רגישות וקמצן. הבחילות התחילו עולות בי יותר ויותר. אני לא מבינה את עם ישראל, יצאתי במיוחד באחת־עשרה בבוקר מהעבודה, איך זה שכבר אין פה חניה? לכולם נגמרו הבגדים? אם היו מגיעים בערב, כל המלאים היו אוזלים? למה דווקא עכשיו? המזגן לא עזר לתחושת הגועל, אז פתחתי את החלון, ריח מנועים, דלק וקול אותו הכרוז שנדמה שעובד עם כל הקניונים בארץ. “עכשיו, ביוניק קוסמטיק, עד 60% הנחה בקניית שני בשמים". כמה זמן לא קניתי בושם, כל הריחות הורגים אותי, הכל גורם לי בחילה, ואולי זה משום שמאז שהתחתנתי, אני לא מעיזה להתקרב למדף של הבשמים היקרים.
פתאום, בחניה בקומה מינוס 4, ראיתי מאזדה אפורה עומדת וארבעת פנסיה מהבהבים. זו הייתה החניה הנמוכה והנסתרת ביותר, אף אדם לא עבר שם מלבד איש התחזוקה, שהזיז אופנועים סוררים מהצד האחד אל הצד השני. “סליחה", קראתי לכיוון המאזדה מהחלון, “אתם יוצאים?". אף קול לא נשמע, הנחתי שהסדק הצר בחלון שלי לא מספיק כדי לתת לקול שלי לעבור, פתחתי את החלון עד הסוף, התקדמתי קצת עם הרכב עד שפגושי הקדמי כמעט פגש את פגושו האחורי וצעקתי, “סליחה? אתה או את יוצאים במקרה?".
הכרוז חדל להישמע, כנראה במינוס 4 טרם התקינו את מערכת הכריזה. יכולתי לצעוק עוד, אבל לרגע נהניתי מהשקט. אחרי שכל הבוקר לקוחות פקדו את המשרד, ואחרי הפקקים לעיר המסריחה הזאת והצפצופים במהלך חיפוש החניה, היה לי סוף־סוף רגע של שקט. שיישאר במכונית שלו מצידי, הרמתי את ההנד־ברקס ונשענתי אחורנית. איש התחזוקה נכנס אל חדרו. עכשיו היינו רק אני, השקט והמאזדה האפורה עם ארבעת האורות המהבהבים.
הבטתי על המושב לידי, השקית עם ההחזרות לסין נחה שם. נשכתי את השפתיים וליטפתי את הבטן, “לא יחסר לך כלום", לחשתי למופרעת שבבטן כשהיינו לבד, רק אני והיא. אהבתי אותה. “אל תכעסי עליי, בסדר?", שאלתי ועצמתי את העיניים. אני לא יודעת לכמה זמן, אולי חצי דקה, אולי שלוש דקות, קול ערב ישן ששר שאנסון צרפתי שפעם אהבתי לאהוב, להדליק לצליליו כמה נרות בדירה הקטנה שהייתה לי, למזוג יין זול לתוך כוס מוכתמת ולחכות לארעי שידפוק על הדלת וינעים לי את הלילה, נשמע מלפנים, מהמכונית עם האורות המהבהבים. לא ידעתי מי נמצא בתוכה, מי הוא המעז לעמוד חסר תזוזה בתוך מאזדה ישנה עם אורות מהבהבים, ולהאזין בעוצמת קול לא קונבנציונלית לחניון, ובכלל, לשיר שכולם כבר שכחו, ואלו שעוד זוכרים, כבר זקנים מכדי לרקוד לצליליו.
פתחתי את כל החלונות, רציתי שכל פריטת מיתר, כל מילת אהבה שלא הבנתי וכל נשימה של הזמר ייכנסו לי אל תוך האוטו ואל הבטן, שתשמע הקטנה את מה שלא אעז להשמיע לה בבית. אני יכולה להישבע שלרגע הרגשתי אותה זזה. דלת המאזדה נפתחה, ומתוכה יצאו שתי רגליים נעולות בנעלי ריבוק ישנות. קיוויתי שהאדם היוצא לא ילחץ על שלט הרכב וירצח לי את הרגע ואת השיר. מישהו שמע את התפילות שלי. מן המכונית יצא גבר לבוש טי־שירט כחולה וג'ינס, קירח, וללחייו מעט זיפים.
הוא נשען על המאזדה המהבהבת והביט מעלה כתימהוני. הבטתי אחריו למעלה, לא היה שם כלום מלבד שלד חדש ולא גמור של קניון אופנתי. ידעתי מי האיש, מיד. הרגשתי שוב דפיקות, אולי הייתה זו הבטן, הקטנה שסימנה לי לצאת אליו, או איבר אחר, לא התעמקתי בזה יותר מדי. יצאתי מהמכונית, סגרתי אחריי את הדלת ונשענתי גם אני עליה, מותחת את חולצתי שבהחלט לא מתאימה לחודש הזה, וקצרה עליי בכמה מידות. הנחתי לה, היריון זה לא בושה, ואין לי בשביל מי להיות יפה, בטח לא פה, בחניון שכוח אל, מול גבר שהבחין בי בדיוק כשהזמר הגיע אל הפזמון השני.
הוא צחק. האם אי פעם פגשתם מישהו עצוב ובכל זאת מחויך כל כך? הוא היה כזה. אילו ראיתם אותו, הייתם יודעים. עמדנו קרובים זה לזה, הוא הושיט יד לעברי. בתנועה אוטומטית הסתכלתי מיד ימינה ושמאלה, אחורה וקדימה, אל תיפלי, ארבע שנים זה מוקדם לנפילה שכזו. הנחתי את ידי על ידו, ובתוך רגע היינו צמודים, טוב, כמעט צמודים, הבטן הייתה הדבר היחיד שהרחיק בינינו. שמחתי, כי לא יכולתי להרגיש אם אונו בוער בו, דבר שהיה יכול לזרוק אותי ישר אל תוך התהום. אהבתי את הריח שלו, העזתי ושלחתי יד לזיפיו, רציתי שישרטו אותי, שישאירו בי מזכרת או לפחות שיכאיבו לי מעט. אני עדיין חיה, אלוהים, אני עדיין חיה.
עצרתי את הריקוד, בפזמון השלישי של הפעם הרביעית של השיר, הזזתי את ידו ממותניי, העליתי אותה מעלה והעברתי אותה על צווארי, לא הייתי צריכה יותר, הוא ליטף לי את הצוואר, הטמין את אצבעותיו בשערי, ובציפורניו עיסה מעט את עורפי. צמרמורת עברה בי. “תודה", זה כל מה שיכולתי ללחוש לו. פעם היו לי ארגזים של מגע. מאז שקרה משהו, לפני ארבע שנים ועוד חודש, אני מודה על כל מחווה קטנה שמגיעה לכיווני. עצמתי את עיניי, רציתי שינשק, אבל לא להיות שותפה לפשע, שאם יכאב לי בלילה למראה בעלי הישן, אוכל להיאחז בתירוץ שלא אני יזמתי את הנשיקה הזאת, שנתקלתי בה בעל כורחי. “תפסיקי לחשוב, תפקחי עיניים", הוא ביקש ועשיתי כך, חומר ביד היוצר, שלא ייגמר לי הרגע.
בפזמון האחרון הוא נשק לי, בהתחלה בין האף לשפתי העליונה כמבקש אישור, וכשפלטתי אנקת עונג שקטה, הוא לקח אל שפתיו את שתי שפתיי, ומהר משציפיתי פגשה לשונו את לשוני. נשיקה צרפתית ושיר צרפתי, שניהם לא נגמרו, התנשקנו כמו בסרטים. ברגע ההוא ירד גשם, הגיבור תפס את הגיבורה רגע לפני שעלתה אל האוטובוס; זה שלא מאמין באהבה הציע נישואים לזו שאהב מילדות; הזוג שרעב ללחם סוף־סוף נכנס לבית משלו והתנה אהבים על רצפת העץ; אהובה של האלמנה חזר מהמלחמה פצוע ומאוהב, וכל שכנותיה קינאו בה. הכל היה שם.
גבר עם זיפים, מאזדה וטי־שירט שידעה ימים טובים יותר נשק לי, ואהבתי אותו באותו הרגע, אהבת חיים, כזו שלא תיגמר אף פעם. איש התחזוקה יצא מחדרו, טרק את הדלת כדי שנבחין בו וכחכח בגרונו. התרחקנו זה מזה, פתאום המציאות שבה במלוא אכזריותה. הגבר הלך אחורנית וכך גם אני. “המספר שלך?", שאל. “לא, לא, זה לא טוב", מלמלתי ונכנסתי במהירות אל המכונית שלי, מיששתי את בטני לבדוק שהיא עדיין שם, שהיא לא כועסת, היא מבינה את אמא. היא זזה, אהובת נפשי זזה.
התרעות פיקוד העורף