טורקיה מתבססת בצפון סוריה כגורם מפתח. האינטרס שלה ברור: למנוע הקמת ישות כורדית חזקה על גבולה, לבצר אזורי השפעה בצפון ולשמור על ערוצי השפעה על דמשק. הארכת ההסמכה של הפרלמנט הטורקי לפעולות צבאיות בסוריה משדרת מחויבות ארוכת טווח. מטרתה אינה לפגוע בישראל, אלא למקסם אינטרסים של אנקרה, אך כל התערבות צבאית יוצרת סיכון להידרדרות.
במקביל, ארצות הברית מנסה להוביל ייצוב אזורי. טראמפ מבקש לקדם דיאלוגים, כולל יוזמה לריכוך הנתק בין ירושלים לדמשק על בסיס אינטרסים ביטחוניים וכלכליים. רעיון של הסכם אי־לוחמה עשוי לייצר אמון, ובהמשך לאפשר לסוריה להצטרף למסגרת רחבה יותר של הסכמי אברהם. יש לזכור: בפועל, ישראל עשתה "טובה" לסונים כשפגעה בציר השיעי בסוריה ובלבנון והחלישה את איראן.
עם זאת, בבית הלבן לא מסתירים אי־נוחות. יש הטוענים שהתקפות ישראליות פוגעות ביציבות ועוקפות מנגנוני תיאום. ארצות הברית תומכת בדיאלוג אסטרטגי, אך מבקשת להפריד בין תהליך מדיני ובין פעולות צבאיות שעלולות לחבל בהסכמות עתידיות. אינטרס טראמפ ברור: עוד הסכמי שלום, עוד נורמליזציה וחתירה למורשת נשיאותית של "מוביל הסכמי השלום". ישראל נהנית מגמישות אסטרטגית, אך חלון ההזדמנות מוגבל ועלול להצטמצם.
האם סוריה עשויה להצטרף להסכמי אברהם או לחתום על הסכם אי־לוחמה? הסיכויים נמוכים. ועדיין, בהסתכלות אסטרטגית, אם אינטרסים כלכליים וערבויות אמריקאיות יוצגו, סוריה עשויה להפתיע במהלך דרמטי.
ישראל מתנהלת על קו עדין: מצד אחד, המשך הפגיעה ביכולות העוינות – משלוחים איראניים, תשתיות חיזבאללה. מצד שני, תיאום דיפלומטי עם וושינגטון ומדינות ערב שמעדיפות יציבות. הגישה המנצחת תהיה שילוב של כוח צבאי ממוקד ויעיל עם ערוץ מדיני פתוח. בפועל, ישראל שוב נמצאת בין הצורך להגן על ביטחונה ובין הזדמנות לתהליך מדיני היסטורי. אם המהלך יצליח, הוא עשוי לשנות את תפיסת הביטחון של ישראל והאזור לכמה דורות. ההזדמנות קיימת – השאלה היא אם הצדדים ינצלו אותה.
סוריה, ישראל וארצות הברית מרכיבות משולש אחריות: כל אחת יכולה לגרום להסלמה, אך גם להוביל לנורמליזציה. אם טורקיה לא תפריע, או אפילו תשתלב כמנוע הסכם, ייתכן שנראה את ארדואן לצד טראמפ על מדשאות הבית הלבן בטקס חתימה היסטורי. זה תרחיש שמשרת אינטרסים רבים ומשום כך אינו דמיוני.
התרעות פיקוד העורף