ההסכם לתיחום המים הכלכליים בין לבנון לקפריסין שנחתם ב־26 בנובמבר חמק מעט מתחת לרדאר המדיני למרות חשיבותו הרבה לשתי המדינות ולשיתוף הפעולה האזורי. הסכם קודם הושג כבר ב־2007, אבל הוא לא אושרר על ידי הפרלמנט הלבנוני. הנוסח הרשמי החדש טרם פורסם, ולא ברור אם הוכנסו שינויים בהסכם, אולם נראה שהנשיא הלבנוני איננו מתכוון בהכרח להביאו לאישור הפרלמנט כדי להימנע מהפיכתו למוקד מחלוקת פוליטי.
ראוי להצביע על כמה נקודות חשובות בעניין ההסכם. לבנון תוכל לקדם בעקבותיו את תוכניותיה למימוש פוטנציאל האנרגיה במימיה הכלכליים. קפריסין מקבלת חיזוק נוסף למעמדה המדיני באזור. שתי המדינות סיכמו לבחון פרויקט למתיחת כבל חשמל תת־ימי ביניהן, בדומה למה שמתוכנן בין יוון לקפריסין (ומצוי בשלבים מתקדמים) ובין קפריסין לישראל (ומצוי כבר שנים בשלב הצהרתי). לסוריה, ההסכם פותח את הדלת לתיחום מימיה הכלכליים מול לבנון. ניצול פוטנציאל האנרגיה במים הסוריים חיוני לשיקום המדינה.
טורקיה חשה לא בנוח בעניין התפתחויות אלה, שבהן היא אינה מעורבת. אנקרה גינתה ב־2007 את ההסכם הקודם שנחתם בין ביירות וניקוסיה, והיא עשתה זאת גם כעת. יש להניח שלא תפעל מעבר לכך. עיקר מעייניה נתונים לזירה הסורית, לייצוב שלטונו של א־שרע ולהבטחת האינטרסים שלה מול דמשק. אנקרה תפקח עין על מהלכים סוריים־לבנוניים לקידום הסכם ימי בין המדינות, אולם האג’נדה הסורית עמוסה עד מאוד בשלב זה.
ואילו ארצות הברית לא הייתה מעורבת באופן ישיר במשא ומתן סביב ההסכם, אבל הוא בהחלט משרת את האינטרסים שלה מול לבנון וקפריסין, ובאזור בכלל. במבט רחב יותר, יש להתייחס להתפתחויות האזוריות כפי שהן מתקבלות באנקרה ובירושלים. טורקיה עוקבת בדאגה גוברת אחר מה שהיא מפרשת כמהלכים ישראליים ל”דומיננטיות אזורית”, ויש אף המכנים זאת שאיפה ישראלית ל”הגמוניה אזורית”.
ההסכם הזה, וכן הארכיטקטורה האזורית שהתגבשה בעשור האחרון והאפשרות שלבנון, ואולי אף סוריה, יצטרפו אליה, מציבים את ישראל וטורקיה על מסלול של תחרות אזורית. הדבר מחייב דיאלוג טורקי־ישראלי ישיר, וכנראה דיסקרטי בשלב זה, כדי לוודא ששתי המדינות “מבינות טוב יותר זו את זו”.
התרעות פיקוד העורף