בן 42 שנים, 8 חודשים ו-14 ימים. אני שוקל 70 קילו, גובהי 1.74, על פי מדד ה-BMI אני נמצא בקטגוריה של "משקל תקין". אבל חוץ מהמשקל שלי שום דבר לא באמת תקין.
אני חוצה את המציאות יום אחרי יום בתחושה שחיי הם מין אסופה של טעויות שהתגבשה לה לכדי משהו שבטעות ניתן לכנות קיום. שום דבר בתוצר הסופי - שהוא אני - לא היה בעצם פרי תכנון מוקדם. כל מה שאני הוא שרשרת נסיבות של דברים שהשתבשו והפכו לעובדה מוגמרת. אני קם כל בוקר ומרגיש כמו בניין מתפורר שזועק שיעשו לו "פינוי-בינוי" אבל אף אחד לא מתייחס אליו. שנים אני רוצה שיפַנו ויבנו אותי, או לפחות יפנו, אבל כלום לא קורה.
כל דבר שעשיתי בחיי, לא עשיתי כמו שצריך. לא סיימתי כמו שצריך אף אחת מהמסגרות של חיי - לא את בית הספר, לא את הצבא ולא את הנישואים. פרשתי מכל אחת מהמסגרות לפני שיכולתי להגיד שבאמת מיציתי את האפשרויות שלי במסגרת. הדבר היחיד שעשיתי כמעט כמו שצריך, הדבר שהייתי הכי קרוב לעשות אותו באופן היסודי ביותר שניתן, היה להיות מכור לסמים. מזל שכמעט. כי בזכות הכמעט הזה אני עדיין בחיים.
גם הדבר היחיד שעשיתי בחיים ואני יחסית מתמיד בו - מלאכת הכתיבה - גם זה לא עשיתי כי ממש רציתי. מעולם לא ראיתי בכתיבה משהו נשגב, קדוש, כמו שהרבה כותבים אחרים חשים. הסיבה שהתחלתי לכתוב הייתה כי רציתי לדבר עם אבא שלי והוא לא דיבר על שום דבר חוץ מעל דברים שקשורים לכתיבה, והיה לי ברור שאם אני רוצה לדבר איתו - אני צריך להתחיל לכתוב.
אז התחלתי לכתוב, ואיכשהו - לעומת כל שאר הדברים שעשיתי בחיי עד כה - יצא שלא נכשלתי בזה כישלון טוטאלי ואפילו מדי פעם זכיתי להישגים כאלו או אחרים בתחום הזה. האמת היא שהתוכנית הצליחה, והכתיבה קירבה מאוד בינינו, העניין הוא שאבא שלי כבר מזמן מת ואני תקוע עם הכתיבה.
עכשיו ברצינות, אני האדם הכי לא לאומן שיש ומוכן לוותר על הרבה שטחים ישראליים שייחשבו לאנשים אחרים קדושים, אבל עם כל הכבוד, אתם יכולים להתעקש עד מחר על ירושלים ויו"ש, אבל כשאתם מביאים לעולם ילד ונותנים לו שם בינלאומי כמו ליאם או שון או אדל, אתם עושים את המעשה הכי אנטי-לאומי ואנטי-יהודי שיש ומוותרים על הטריטוריה החשובה ביותר שיש לעם - טריטוריית הזהות.
השם שלך יכול לכנס לתוכו היסטוריה של אלפי שנים של עם שמחובר באמצעות שפה משלו, או שהוא יכול להיות משהו שיצלצל טוב למקרה שתרצה להיות סוכן נדל"ן במיאמי.
נולדתי לפני 42 שנים, 8 חודשים ו-14 ימים בשעה שמונה וחצי בערב (אני יודע את זה, כי אמא שלי הכריחה אותי לעשות מפה אסטרולוגית), ופעמים רבות בשעה שמונה וחצי אני מביט החוצה מהחלון ותוהה לעצמי האם אולי היום, עכשיו, יש לי הזדמנות להיוולד מחדש. אולי "להיוולד מחדש" זה באמת יומרני מדי. אבל אולי כל יום בשעה שמונה וחצי אפשר שתהיה לי איזו לידה מטאפורית קטנה.
התרעות פיקוד העורף