הוא כבר מזמן כיבה את הסיגריה, אבל אם יש אויב חדש וטרי לחבוט בו, למה לא בעצם? מנקודת המבט שלי, בני ה־20 החייכניים הפכו ברגע אחד לחבורה מושמצת ומנודה. ביקשתי סליחה על כך שאני מתערבת ואמרתי: "יש סיכוי לא רע שבזכות הדור הזה אתן יכולות לשבת ולשתות קפה עכשיו ולעסוק בנושאים ברומו של עולם".
אני קצת מצטערת על הניסוח, כי בכלל לא התכוונתי לבקשת הסליחה. על מה אבקש מהן סליחה? על כך שהחליטו שבידיהן יש קונצנזוס מוסרי ומותר להן לנדות קבוצה שלמה על סמך פעולה קטנה, תוך חיזוק תחושת עליונות עצמית?
קהילות ספרד קבעו חרם על מי שמשתמש במשרות ציבוריות לרווח אישי, ותקנות הקהילה באשכנז הטילו חרם על מי שהפקיע מחירים. ואצלנו? עולם הפוך ראיתי. שוב ושוב אנחנו שומעים על ילדה או ילד שקצים בחייהם אחרי שעברו נידוי. גם זה "הדור הזה".
"הדור הזה" מסתכל סביב ועד לדרך שבה הורים מדברים אל אנשים אחרים בסופר, ברשתות החברתיות, בכבישים, בקופת החולים ואיפה לא. "הדור הזה" רואה את הדברים מתפרקים סביבו. זה הדור שמיום היוולדו שומע על מקרים שבהם ילדים נשכחים ברכב על ידי הוריהם. זה הדור שעבר מגיפה עולמית ומלחמה שבה ילדים והורים נחטפו מבתיהם ונשכחו בעזה, אצל הצד האחר. זה הדור שרואה במו עיניו איך החיים הופכים ללא כלום.
"הדור הזה", שאפשר לצחוק עד מחר שהוא שקוע בסרטוני טיקטוק, והבנות מתאפרות ארבע שעות כדי להיראות לא מאופרות, רואה אותנו, ומה יש לומר, מה שהוא רואה לא מחמיא במיוחד. זה שונא את זה, ההוא בז להוא, ההיא מתנכלת להיא, וכל אחד משוכנע שבידיו תו התקן. כולם "מדויקים" ו"מדייקים את", כאילו הדיוק הוא חד־משמעי ולא יחסי. כל אחד יודע הכי טוב מה הדבר הנכון.
עם יד על הלב, אילו אני "הדור הזה", יש סיכוי טוב שאני מתייאשת. הרי כמוהם, גם אני בגיל 15 לא הבנתי שהזמן הוא מתוחם. קשה היה לי להבין שגם הרגע האיום ביותר הוא רק נקודה בציר החיים, אבל התאבדות לא נראתה לי אפשרות טובה, אלא כמו פעולה חד־פעמית וקטלנית לתמיד למצב זמני.
התרעות פיקוד העורף